אמרי שרפר

שקט משדרים: אילה חסון היא סכנה לדמוקרטים

קשה להתרגל למציאות שלעיתונאי מותר הכל חוץ מהבעת דעה אישית כי זה מפחיד את בעלי הבחירה החופשית

אילה חסון (משה שי / פלאש90)

שלמה ארצי שר באחד משיריו היפים עם דודו טסה "לתת ולקחת": "אדם צריך שתהיה לו מילה”. בבחירות האחרונות, זה הצטמצם להכרה שאדם צריך שתהיה לו אות או כמה אותיות כדי לשים במעטפה למימוש זכותו הדמוקרטית להצביע ולא בטוח עד כמה להשפיע, אבל למרבה המזל זה לא מנע מהרבה מצביעים להגיע אולי בגלל שלחלק מהם הובטח שהדלק לקלפי על חשבון מישהו אחר..

אבל עזבו אתכם מפוליטיקה, כי עושה רושם שהסיפור המתמשך הזה לא הולך להיגמר או להיפתר בזמן הקרוב. אבל יש קשר בין פוליטיקה ובחירות לפרשה חדשה שמסעירה את הארץ בימים האחרונים והכתה גלים לא רק בגלל שתחילתה בשידור חי ב"רדיו גלי ישראל". ויקרא שמה הלא רשמי "פרשת אילה חסון", ויש עוד הרבה כינויים שנלקחו מטוקבקים מרושעים ברשתות שהמוביל שבהם הוא "לא לעולם חסון".

מכיוון שפרטי הפרשה ידועים, הערך המוסף שמדאיג יותר מהשקפת עולמה של העיתונאית חסון הוותיקה והמוערכת (ותלוי איזו מערכת עיתונאים או באיזה צד במפה הפוליטית אלו שנשאלים מה דעתם עליה), הוא שנוצרה בעולם התקשורת הישראלית מציאות מקובלת ומפחידה בה לעוסק בעיתונות כמקצוע מותר הרבה דברים, חוץ מלהביע את דעתו ולהשמיע אותה בכל מקום ואתר מחוץ למסגרת עבודתו. וזה מפחיד.

עיתונאים מפגינים במחאה על סגירת רשות השידור (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

לא לפחד כלל

אם בעבר הלא רחוק, כשהמקצוע "עיתונאי" עדיין היה מוכר בשמו ולא הפך בהכרח ברשתות החברתיות לתחום החדש המכונה "יוצר תוכן דיגיטלי" כאילו היו כל העיתונאים מהנדסי תוכנה או לכל הפחות תודעה המפיקים בהבל פיהם המתלהם או במקלדתם המושחזת יותר מסכין עולמות חדשים וטובים יותר מהכדור המסובב את כולנו עד כדי כאב ראש, העיתונאי הפשוט שלא הסתבך יותר מדי עם חופש הביטוי היה כלי להעברת מידע לציבור ולא איש חשוב בעיקר לעצמו שמואיל בטובו להסביר לאחרים מה צריך לעשות ואיך ועל מה מותר להם לדבר. בהקשר זה חשוב לציין את הקו שכדאי שינחה כל אדם הנלחם על דעותיו ועמדותיו:

והעיקר לא לפחד, כלל!

העובדה שפרשת חסון והביקורת עליה התרחשה בהקשר לתאגיד השידור הציבורי מהווה אירוניה קטנה ומהנה של החיים, כי כזכור זה אותו תאגיד שבהקמתו אמרה שרת הטקסים החוץ ולפעמים גם התחבורה מירי רגב את המשפט הבלתי נשכח: "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא יכולים לשלוט בו?”. נדמה שעכשיו גוף השידור הציבורי עצמו מנסה להוכיח את שוויו בעיני אחרים בשליטה כוחנית על דעת עיתונאית והצבת אולטימטום שעליה לשים דברים בפיה כדי להתנצל על הבעת דעתה בכלי תקשורת אחר או שתישלל ממנה הזכות לשדר.

הפרשה מטרידה ומסעירה לא רק בגלל התוכן אלא בעיקר בגלל השלכותיה על התקשורת כולה. לדעתי, זכותו של כל עיתונאי/ת ולא רק אילה חסון להביע דעה אישית בכל דרך שיבחר מתוקף זכותו הדמוקרטית וכל עוד הדבר לא שולל אותה מאדם אחר, כי זה גם מה שכותב שורות אלה משתדל לעשות לפחות פעם בשבוע בטור זה.

אבל, הבעיה מתחילה כשהמושג והמילה "דמוקרטיה" מושאלת לצרכים אחרים כמו למשל פוליטיים, ואז מה שטוב באופן דמוקרטי עשוי להיות רע מאד למי שמכנים עצמם "הדמוקרטים" ואולי הדבר נכון גם במקרה של "הציונות הדתית" (אבל בעניין זה אני בוחר לא להרחיב אחרת אמצא עצמי בסירה אחת עם חסון בדרך לנהר המחשבות הגועש שכנראה רק עצמאיים או מיליארדרים שלא עושים חשבון יכולים להרשות לעצמם להביע).

אורי אורבך בתחילת דרכו, בשנת 1994 מככב בערוץ 1 (צילום מסך)

האזכור של "נהר המחשבות הגועש", למי שטורחים לקרוא גם מה שבסוגריים ולא לדלג עליהם, מחייב אותי לציין את המשל המשובח של מורי ורבי לתקשורת אורי אורבך זצ"ל שכתב פעם טור על "הצינור שחושב שהוא המעיין".

אז האם העיתונאי של ימינו מרגיש יותר צינור (או לפעמים כל כלי חלול אחר למשל כזה שמוציא צלילים הולמים או צורמים מקצהו להעברת מידע מבוסס או מהונדס מחשבתית בלבד) או שהעיתונאי המודרני מעדיף להיות מעיין גובר והולך של מחשבות בלתי נשלטות שמפורסמות מושמעות ומושמצות ברבים.

לאנשי התקשורת הפתרונים והעיקר שנישאר בעניינים ונהיה מעניינים.

מסכה ושיר מהשכחה

כדי לסיים בדבר טוב באמת, השבוע פרסמתי ביקורת על תכנית הבידור "הזמר במסכה" אבל אני חייב לציין בשבחה שביצוע של המסכה "מלך הקסטות" הדביק אותי בשיר ישן והציל אותו מתהום השכחה: שירו של פאר טסי "מה יהיה מחר". גם בגלל השורה הדוסית "אמצע הלילה אני באורות", ואולי בעיקר שאף אחד לא יודע מה יהיה מחר אחרי הבחירות.

סרוגים premium

המהדורה המובחרת!

הטבת השקה מיוחדת:

במקום ₪39 בחודש עכשיו ב ₪0

הצטרפו אלינו