
האדם הרגיל משתתף בבחירות בכל יום, כשהוא מקבל החלטות הנוגעות לו ולסביבתו ומעדיף לא להיגרר בתדירות גבוהה ומסיבות לא הגיוניות למערכות בחירות ציבוריות בשל חוסר יכולת של נבחרי הציבור להגיע להסכמות, ולקיים שלטון יציב ללא דרמות טורקיות במדינה הכי מעניינת במזרח התיכון.
הבעיה הגדולה של השיח הציבורי המזוהם תכופות בעיקר בשל הדיבור השכונתי המעצבן של חלק מחברי הכנסת הוותיקים והחדשים, היא השימוש השחוק לעייפה במילים ממוחזרות לחיפוי על חוסר יכולת ומעש להביא לשינוי, שאולי לפוליטיקאים לא נמאס להשתמש בהן אבל לרוב הציבור נמאס לשמוע אותן.
מצעד מילים שחוקות שיצאו בחוץ
קבלו את המשמעות האמתית של המילים שצריך לשקול להוציא מחוץ לשיח הפוליטי שגדל פרא ללא גנן אמן שיטפח אותו שחבל על הזמן:
"ערבים"
אם זה במובן של ערב ברבים, כמו שאומרים בתפילת ערבית "המעריב ערבים" (בלי לרמוז אפילו בצחוק על האתר והעיתון כמובן), אז אין בעיה, אבל כשפוליטיקאי מדבר על "הערבים" זה תמיד לצורך כותרת זועקת בכל האתרים ועם אג’נדה אוהדת או נזעמת התלויה בצד הפוליטי ובמגזר של הדובר התורן. “ערבים" תמיד יקבלו יחס של יחידה אחת אפילו שבמגזר המתגאה בהיותו חלק מהחברה הישראלית ומיוצג בכנסת יש דעות רבות שונות ושנויות במחלוקת על החברה הישראלית ויהודים שגם אליהם מתייחסים הערבים כיחידה אחת. מאז שרה"מ בנימין נתניהו החל עם האמירה הבלתי נשכחת "הערבים נוהרים" בהקשר של בחירות, כולם מדברים על ערבים, ורובם לא מדברים עם ערבים. העובדה שהאנשים שאינם פוליטיקאים בעלי אג’נדה אחת ואינטרסים רבים שוכחים למרבה הצער היא שהערבי ברחוב או במקום העבודה או במלון שונה לגמרי מזה שצועק על הדוכן בכנסת ומדבר בשמו.
ההכללה המכעיסה והמוטעית של פוליטיקאים מחרחרי ריב בעיקר מגוש הימין המאירה באור שלילי את כל "הערבים" כמי שמנסים להשתלט על המדינה או על סדרי השלטון ובכוח אצבעותיהם הערביות גרמו לכך ש"כהנא צדק" (בדיחה שרצה ברשת כל השבוע), גורמת לגיחוך המוני של הציבור שזוכר שאותם צרחנים וצרכנים של אנרגיה שלילית להנאתם והאדרתם הגיעו למעמדם בכוח האצבע של אותם נציגים ערבים ואף היו מוכנים להבטיח להם הרים ונערי גבעות כדי לזכות בעוד מנדט בבחירות הבאות.
"חרדים"
כולם מדברים עליהם, ורובם לא מדברים אתם וחלקם שופטים אותם בחומרה ומאשימים אותם בכל מה שרע בחברה בדיוק כמו שרבים ולא טובים עושים בשימוש מוגזם במילה "ערבים". “חרדים" הפכו להיות שם צופן בפי פוליטיקאים לכוח מנדטורי מסתורי וקשה לחיזוי הרב יותר ממזג האוויר בחורף הישראלי המאכזב בשנים האחרונות. “חרדים" הם לא רק היראים לדבר השם ושומרי היהדות הנאמנה, אלא גם כפילות מטרידה בכל דבר ועניין: בהקשר הפוליטי הם גם נאמנים וגם בוגדניים, בהקשר הישראלי הם גם מתוקצבים וגם לא מתייצבים, ובהקשר הדתי לאחיהם הסרוגים הם גם אוהבים וגם אויבים. רק בקשר לעצמם הם מסתדרים מצוין עם כל מי שחושב כמוהם אבל את זה אפשר לומר על כל אחד. חוץ מהרל"בים כמובן.
"אחדות"
המילה שמנסה לחבר בכוח בין ערבים וחרדים, ימניים ושמאלנים, וביביסטים לכל השאר. חבל שגם אחרי כל הזוועות והצרות שהעם היהודי עבר החברה הישראלית עדיין לא מצאה את תרופת האחדות המושלמת ומעדיפה את המחלוקת ובריתות המיעוטים. אולי רק משיח עם שופר יצליח להזיז את החמור..
המילה האחרונה והלא חביבה שכולם מזכירים הרבה לאחרונה היא "גזענות" והיא קשורה לכל המילים המודגשות שנכתבו לפניה. מדהים לגלות שגם במאה ה-21, הרבה אחרי המעברות והפנתרים השחורים בשנות ה-80 עדיין יש דיון בתכנית כמו "ווארט" על חוסר התאמה בעייתי בשל רקע עדתי. כנראה שגזענים ימשיכו להכות בגרזן בעודו חם כתפוח אדמה לוהט הנמסר מיד ליד, עד שמישהו שפוי יעצור ויגיד : "חאלס! לוז מחופ מיט דעם בובעקס ואל תהיו דרקעס כי כולנו יכולים להיות כאיש אחד בלב אחד אם נרצה, אמן.” או שלא.

