
יש נו סיפור, משל ישן, על ילד שאהב אש, או לפחות חשב כך. כל ערב כאשר אביו הדליק את מדורת העץ מול ביתם, צפה הילד בתנועת הלהבות בסקרנות בלתי נגמרת. כל ערב הוא היה מושיט את ידו אל עבר הבערה, רק כדי לעצור בעקבות זעקות האזהרה מאביו.
לבסוף, מאס הילד באזהרות וקרא חזרה אל אביו "אבל אני רוצה לשחק באש!", ולאב לא נותר דבר לעשות חוץ מלהשיב לבנו "אז קדימה, שחק לך" ולצפות בילד שולח קצה אצבע שנפגשת עם כתום הלהבות בקול צריבה רועשת.
המסר של הסיפור הוא שלפעמים, לא משנה כמה אנחנו רוצים להגן על אנשים, חברים, קרובים, אפילו בני משפחה, מפני טעויות, לפעמים אנשים חייבים להרגיש את הלהבה בקצה אצבעותיהם על מנת ללמוד את השיעור.
ב-48 השעות האחרונות אנשי הימין התנדבו להפוך למעקה החירום של גוש השינוי, להיות חבל ההצלה שמבטיח שבקפיצת הבנג'י שמתכנן הגוש אל עבר תהומות הפוסט-ציונות, תמיד יהיה מישהו שימשוך אותו חזרה מהצוק.
אל לנו להיות בלם החירום של 'גוש השינוי', אם באמת קיים מיעוט יהודי בישראל, שמוכר למכור את נשמתו אל שטן הלאומנים הערבים על מנת לעמוד על כתפיהם ולספר לעצמו שהוא הכי גבוהה, אז תמיד יהיה כזה, עד שהם ילמדו את המחיר על בשרם.
תנו לנפתלי, גדי ואביגדור להושיט את ידם אל תוך הלהבות, תנו להם להרכיב ממשלת מיעוט בה המפלגות הערביות הן דה פקטו המפלגה השנייה בגודלה בממשלה, גם אם מבחוץ.
תנו להם לרדוף אחרי אחמד טיבי כשצריך להעביר את תקציבי מערכת הביטחון, תנו להם לגרד אצבעות בין יוסוף ג'בארין למנסור עבאס כאשר תקנות יו"ש יעמדו בפני חידוש עוד מעט יותר משלושה חודשים, תנו להם לסחור עם הרשימה המשותפת על כל סעיף בתקציב המדינה.
תנו להם להתפתל ולהתכווץ כשבפיגוע הראשון ביהודה ושומרון בזמן כהונתם, החברי הכנסת שעל כידוניהם תעמוד הממשלה ידאגו יותר לתנאי המחבל בכלא מאשר לקורבנותיו היהודים.
תנו לאנשים שהעריכו אותם לראות את פרצופם האמיתי, תנו לרב אלוף במיל' איזנקוט, ראש מועצת יש"ע לשעבר בנט ואיש הטרנספר בעברו ליברמן לנהל סחר ומכר יום יומי על כל אצבע של כל ערבי בכנסת מרע"מ ועד בל"ד.
תנו לילדים לשחק באש, לפעמים רק כך הם ילמדו. וגם אם לא ילמדו מכך דבר, אז לא היה לכם מה להציע להם מלכתחילה.
צודק. אבל אין לנו את הפרבלגיה לתת להם לשחק באש עם מדינתנו