
במשך שלוש שנים, ובעיקר מאז שפרצה המלחמה, אי אפשר היה לגלול ברשתות החברתיות בלי להיתקל בהן. משפיעניות הרשת, ובמיוחד אלו מהמגזר הדתי-לאומי, הפכו את הפיד ליומן מסע מדמם של התמודדות.
שמענו אותן מוציאות קיטור, ראינו אותן בוכות למצלמה, קראנו טקסטים קורעי לב על הבעלים שסוגרים מעל 500 ימי מילואים, על הבית שמתפרק, על הילדים שגדלים בלי אבא ועל התחושה המוצדקת שהן פשוט נחנקות תחת העול. הקשבנו, הזדהינו, ואפילו כעסנו יחד איתן.
והנה, סוף כל סוף, הגיע רגע האמת. הקלפיות נפתחו. אחרי שלוש שנים קשות מנשוא, ניתנה לכל אחת ואחד מאיתנו ההזדמנות להשפיע, לחשב מסלול מחדש ולדרוש שינוי אמיתי בסדרי העדיפויות של המדינה. אבל ברגע שבו המסך של האינסטגרם התחלף בפרגוד של הקלפי – המציאות נעלמה, ובמקומה נכנסו הפחדים הישנים.
במקום לתרגם את המצוקה האמיתית בבית לפעולה אזרחית, גילינו שאותן משפיעניות מעדיפות להישאר בדיוק באותו מקום. כשהסתכלנו על מצעי המפלגות, התמונה הייתה ברורה: יש מפלגות שהציבו את שוויון בנטל, גיוס החרדים והפסקת ההשתמטות כנושא ליבה. אבל לדידן, להצביע למפלגות כמו אלו של בנט או איזנקוט? חלילה. זה "שמאל" מדי. הרי זה לא משנה שבתוך הרשימות הללו יש אנשי ימין מובהקים, ביטחוניסטים ואנשי התיישבות. הניתוח הפוליטי הצר ניצח את המציאות היום-יומית.

חלוקה זו נעה בין שתי בחירות מנותקות: האחת – הצבעה ישירה למפלגות הקואליציה. אותה קואליציה שכולם יודעים, ללא שום צל של ספק, שבראשות הליכוד תמשיך ללכת יד ביד עם המפלגות החרדיות, להנציח את הפטור ולאפשר לרוב המגזר החרדי להמשיך להשתמט בזמן שהבעלים שלהן נקראים לסבב מילואים רביעי וחמישי.
והשנייה – הבריחה להרפתקאות פוליטיות חסרות סיכוי, כמו ההצבעה למפלגות כמו זו של וינטר. ניסיון להרגיש "גם וגם" – גם ימין עמוק וגם מילואימניקים – תוך התעלמות מוחלטת מכל הסקרים שהבהירו שהמפלגה הזו פשוט לא עוברת את אחוז החסימה (ושוב, אנו נאלצים לחכות לקולות החיילים רק כדי לגלות אם הקולות הללו נזרקו לפח).
מסתבר שבמשך שלוש שנים, אותן משפיעניות אולי חיו בישראל – אבל לא באמת רצו לראות אותה. הזעקה על הנטל הייתה אותנטית, אבל כשניתנה היכולת לשנות אותו, העדיפו לשמור על ה"בייס" ולהצביע לאותה ממשלה בדיוק. לאותם גורמים שממשיכים לשמור על הסדר הקיים שבו מעטים משרתים ומקריבים, והשאר פטורים.
אז הנה האמת, בצורה הכי גלויה: אני לא קונה יותר את התלונות האלה. מי שבאמת רע לה, מי שבאמת מרגישה שהיא נשברת תחת העול, מי שבאמת מבינה שהמצב הנוכחי אינו בר-קיימא – עושה שינוי. כן, גם אם זה אומר לצאת מאזור הנוחות הפוליטי, וגם אם זה אומר להצביע, חס וחלילה, למפלגה שאינה חלק בלתי נפרד מגוש הימין האוטומטי.
אם בחרתן להשאיר את המצב על כנו ברגע האמת, אל תפתחו את המצלמה מחר בבוקר כדי לקטר על צו המילואים הבא. הקול שלכן בקלפי אמר את הכל: בחרתן במצב הזה במו ידיכן.

500 ימי מילואים עשינו והליכוד עדיין סוגר דילים עם משתמטים! לא נהיה הפראיירים שלכם 🤬