הטעות שאתם עושים בוויכוח עם בן הזוג שלכם

אבל היהדות אומרת משהו אחר: יפה מאוד שסיימתם. עכשיו תתחילו שוב: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים". בפרשת בראשית מסר מיוחד: העולם נברא פעם אחת אבל כול אדם מוזמן לברוא לעצמו מדי פעם עולם קטן מחדש - בבית, בזוגיות, במשפחה, בעבודה ובעיקר - בתוך ראשו.

זו אחת התובנות גדולות של היהדות. אדם אינו מוצר מוגמר. תמיד אפשר להשתנות. יש אנשים מבוגרים המשוכנעים שבגילם כבר אי אפשר לשנות הרגלים. אותם אנשים, אגב, מצליחים יפה מאוד לשנות את הסיסמה בטלפון או במחשב כמה פעמים בחודש.

השנה החדשה היא הזדמנות לא רק לקנות יומן חדש אלא להפסיק לנהל את החיים לפי היומן הישן. לא מוכרחים לחכות לראש השנה כדי לבצע איתחול לנפש. אבל אם לוח השנה כבר טרח והניח לנו הזדמנות חגיגית על השולחן – חבל להשאיר אותה לבדה ליד צלוחית הדבש.

תנועה של התחדשות

המילה "בראשית" היא מהמילים המוכרות ביותר בתרבות האנושית ואולי דווקא משום כך קל לשכוח כמה עוצמה יש בה. התורה אינה פותחת ב"פעם היה" אלא בפועל: "בָּרָא".

הרב שמשון רפאל הירש כתב על היהדות כדרך של חיים פעילים, לא של קיפאון. כך גם מצופה מהאדם לבנות את עצמו שוב ושוב. מושג התשובה של ימי תשרי אינו מוזיאון של חרטות אלא אתר בנייה של התחדשות.

האדם אינו פסל שיש שכבר נחצב ואין דרך לשנותו. הוא דומה יותר לגינה: גם אם צצו בה קוצים, אפשר להפוך את האדמה, לזרוע מחדש ולהמתין לגשם.

לחיות מתוך פליאה

הרב אברהם יהושע השל דיבר על הצורך לחיות מתוך פליאה מתמדת. הוא ראה באדישות ובהרגל סכנה לחיים הרוחניים. מי שהכול נראה לו מובן מאליו מפסיק לראות את העולם באמת. הוא רק עובר דרכו כמו נוסע במכונית שחלונותיה אטומים.

ההתחדשות מתחילה כאשר אדם מצליח שוב להתפלא: על האדם שיושב מולו, על חייו, על העובדה שניתנה לו עוד שנה, עוד אפשרות לומר משהו שונה ממה שאמר אתמול. זו אולי אחת המשמעויות העמוקות של "בראשית": להביט במוכר כאילו פגשנו בו לראשונה.

יש אנשים המתייחסים לעצמם כאל ספר מודפס שאי אפשר לתקן בו אפילו פסיק. אך מה דעתכם על הרעיון הבא: אנשים דומים יותר לקובץ מחשב - אפשר למחוק, להוסיף, לשמור גירסה חדשה. ורצוי מדי פעם גם לעשות גיבוי.

זו מחשבה מעודדת. אנשים אוהבים לומר: "ככה אני". צמד מילים נוח מאוד מפני שהוא פוטר כמעט מכול מאמץ. אדם אומר "אני עצבני" כאילו קיבל בילדותו תעודה ממשרד הפנים: שם – פלוני. מצב משפחתי – נשוי. תכונה קבועה – מתפרץ כול פעם שהמגבת באמבטיה אינה תלויה בזווית הנכונה.

בראשית בזוגיות מתחדשת

שנה חדשה היא הזדמנות מצוינת להתחיל מבראשית ביחסים הזוגיים. כדאי לפתוח באחד המוקשים העיקריים: להחליף את אופן הדיבור עם השותף לחיים.

זוגות רבים אינם רבים רק על מה שקרה היום. בכל מריבה מתייצבת בחדר משלחת מהעבר: מה שאמרת ב־2018, מה שאימך אמרה בחנוכה לפני שש שנים ומה שלא אמרת ביום ההולדת לפני שלוש שנים. הזוג מתחיל לריב בשניים ומסיים את הערב עם אולם מלא אורחים מההיסטוריה.

ומעל עננת המתיחות ניצב חוק הטבע: האדם הוא יצור זוגי. ברוח זו כתבתי בספרי "אהבה מחרוז ראשון":

גַּם הַנִּצְמָד לָעֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ

וְגַם הַנִּפְרָד מִזּוֹ שֶׁלְּצִדּוֹ

מְקַיְּמִים אֶת פְּסוּק הַנֵּזֶר מִיְּסוֹדוֹ:

"לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ".

הרמב"ם, בהלכות תשובה, מדבר על אדם שמשנה את דרכיו עד שאפשר לומר עליו שאיננו אותו אדם שהיה. זו אמירה מהפכנית: האדם מסוגל להשתנות עד כדי כך שלא הוגן להמשיך לזהות אותו עם מעשיו הישנים.

הקשה מכול: בראשית עם עצמנו

קל יחסית להחליט לפתוח דף חדש עם אחרים. קשה הרבה יותר לפתוח דף חדש עם עצמנו. אנשים נושאים בתוכם פנקס חשבונות עבה שבו רשומים הכישלונות, ההחמצות, ההחלטות הרעות והמילים שהם היו שמחים להחזיר לפה. בפנקס הזה, משום מה, אין כמעט עמודה להצלחות.

קוהלת אומר: "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם". יש עת לזכור אבל יש גם עת להפסיק להעניש את עצמנו באמצעות הזיכרון.

העבר צריך להיות מורה, לא סוהר.

סורן קירקגור כתב שהחיים מובנים לאחור אך חיים אותם קדימה. זו אחת האמירות המדויקות ביותר על מצבו של האדם.

אי אפשר לנהוג אל העתיד כשכול הזמן מסתכלים במראה האחורית. המראה נחוצה כדי לדעת מה מאחורינו אבל נהג שמסתכל רק בה יגלה מהר שמערכת היחסים שלו עם עמוד חשמל נעשתה אינטימית מדי.

התורה אינה נגמרת

יש יופי עמוק בכך שבשמחת תורה לא מסיימים את התורה אלא מתחילים אותה שוב. ילד קורא "בראשית" בפעם הראשונה. אדם בן שמונים קורא אותה בפעם השמונים, וזו אינה אותה "בראשית". המילים לא השתנו אבל הקורא השתנה.

אולי זו הסיבה שאנחנו חוזרים שוב ושוב אל אותם פסוקים: כדי לבדוק מי נעשינו מאז הפעם הקודמת.

בשמחת תורה נגלול את הספר בחזרה להתחלה. אולי כדאי באותה הזדמנות לגלול גם את עצמנו. לא למחוק מה שהיה, לא להכחיש, לא לשכוח. רק לומר לעצמנו שהפרק הקודם כבר נכתב ועכשיו אפשר לפתוח חדש במילה אחת: "בראשית".

פרשת בראשית אינה רק סיפור בריאת העולם. היא גם סיפורו של אדם שעושה טעויות כבר בפרקים הראשונים. אדם וחווה טועים. קין נכשל. האנושות מסתבכת. התורה אינה מסתירה את הכשל. היא ממשיכה.

וזו אולי התקווה הגדולה ביותר: גם אחרי טעות – יש פסוק הבא.

השנה החדשה אינה מבטיחה עולם חדש. היא מציעה דבר מציאותי יותר: הזדמנות להביט בעולם הישן בעיניים חדשות. להתנצל במקום שבו פעם התעקשנו. לומר מילה טובה במקום שבו חסכנו במילים כאילו משלמים עליהן מע"מ.

איננו יכולים לברוא שמים וארץ. זה כבר נעשה ובהצלחה. אבל אנחנו יכולים לברוא מחדש אווירה בבית, מערכת יחסים, הרגל, חלום, תקווה.

ובעיקר – את עצמנו. כי לפעמים כל מה שמפריד בין אדם לבין חיים אחרים הוא החלטה קטנה אחת: להפסיק לומר "ככה היה תמיד" ולהתחיל לומר "בראשית".

בני דון-יחייא הוא מבכירי עורכי הדין לדיני משפחה וירושה. כתב 20 ספרים. באחרונה יצא לאור ספרו "לאניות דעתי" שבו מאמרים על פוליטיקה, חברה, יהדות, זוגיות, והומור ומשפט. מספריו הקודמים: "מסביב לשולחן" על פרשות השבוע ו"מבחר הסיפור היהודי".