יוחאי בדלוב, לוחם גולני ותלמיד ישיבת ההסדר בירוחם, חזר לאחרונה לבית המדרש, שנתיים וחצי אחרי שנפצע באורח קשה בקרב בשג'אעייה. הוא שיתף את תלמידי הישיבה בסיפור הפציעה והשיקום.
"יש משפט שאומרים באזכרות, בימי זיכרון: 'בזכותם אנחנו יכולים לחיות בשקט'. וזה משפט שאני ממש שונא" אמר בדבריו לבחורי הישיבה "חברים שלי לא נפלו כדי שנחיה פה בשקט. הם נפלו כדי שנחיה פה חיים משמעותיים".
במהלך הלחימה איבד בדלוב את מפקד הגדוד, תומר גרינברג, ואת מפקדו רועי מלדסי, בקרב בשג'אעייה. חודשים לאחר מכן שב לאותה שכונה: "מצד אחד אתה מת להיכנס, להרוג את כל מי שנמצא שם, להרוס את כל המבנים. מצד שני אתה מפחד, כי בפעם הקודמת היה לא קל"
הוא סיפר גם על תחושת הכעס שנותרה. "רציתי להגיד לרמטכ"ל שזה הרגיש כאילו אנחנו משחקים במחבואים: נכנסים לשג'אעייה, הורגים את כל המחבלים, יוצאים החוצה, סופרים עד עשר, הם נכנסים פנימה, ואז אנחנו מגיעים". לדבריו, זו הייתה תחושת כעס שנותרה ללא מענה.
"בדלוב מת!"
במהלך הקרב נפגע בדלוב מירי. הוא סיפר כי נפגע ברגליו ובבטן, נפל על הרצפה והבין שאינו מצליח לדבר. כששמע אחד מחייליו צועק: "בדלוב מת! בדלוב מת!", חשב שנותרו לו רגעים ספורים לחיות.
"אני אומר: 'שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'", סיפר. והוסיף שבאותם רגעים נדר נדר: "ה', אם תציל אותי, כל מה שיש לי אני שם לצדקה".
בדלוב נפגע מתשעה קליעים, לדבריו. ארבעה מהם נעצרו בציוד שנשא, וחמישה פגעו בגופו, בהם קליע בצוואר שגרם לפגיעה בחוט השדרה. הוא סיפר כי אחד מחבריו, אהרון אלקן, חזר אליו תחת אש, ניסה לגרור אותו ולבסוף התגלגל איתו במדרגות כדי להוציא אותו מטווח הירי.
גם לאחר החילוץ מצבו היה קשה. לדבריו, כוחות הרפואה לא הצליחו בתחילה לזהות דופק, ובמהלך הפינוי היו כמה רגעים שבהם הצוותים חשבו שאינו בחיים. רופא בנמר הפינוי בדק את עיניו וזיהה שהוא מגיב. בהמשך, לאחר טיפול במנות דם ובשטח, פונה בדלוב במסוק לבית החולים סורוקה.
בחזרה לבית המדרש
לאחר הפציעה התברר כי בדלוב סובל מפגיעה בחוט השדרה ומשיתוק מהצוואר ומטה. הוא עבר תקופה ממושכת של אשפוז ושיקום, ובמשך זמן רב היה תלוי לחלוטין באנשים שסביבו. דווקא המעבר הזה, מלוחם ומפקד עצמאי לאדם שזקוק לעזרה בפעולות הבסיסיות ביותר, הפך לאחד השיעורים המרכזיים שלו.
בדלוב סיפר כי לאחר שנה של שיקום הבין שהוא עלול להמשיך בטיפולים אינטנסיביים עוד שנים, משום שתמיד אפשר להשיג עוד התקדמות. "אם אשאר עוד שנה בשיקום אינטנסיבי, אשיג עוד יכולות, ואז את המאה ועשרים שנה שלי אחיה יותר טוב. אבל גם בשנה הבאה אתה יכול להגיד את זה, וגם בשנה שאחריה", אמר.
בסופו של דבר החליט כי לאחר שנתיים יחזור לישיבה. "היה לי ברור שאני חוזר לישיבה. כאילו, אני יצאתי מהישיבה, נפצעתי, אני עושה שיקום, עכשיו אני חוזר". לדבריו, החזרה אפשרה לו מצד אחד לצאת מבתי החולים ומהשיקום האינטנסיבי, ומצד שני להגיע למקום מוכר שמעניק לו תמיכה.