
יש משהו כמעט בלתי נתפס בסיפור ששלחה לי אביגיל, רווקה בת 42 ומנכ"לית של חברה מצליחה: אישה שרגילה לנהל עובדים, לקבל החלטות מורכבות ולהתמודד עם משברים, מצאה את עצמה במוצאי שבת אחד בוכה מול הטלפון, אחרי שהגבר שאיתו יצאה במשך חודשיים פשוט נעלם.
בלי שיחת טלפון, בלי הודעה ואפילו בלי המשפט השחוק: "את מקסימה, אבל זה לא מתאים".
כלום.
במשך חודשיים הם שוחחו כמעט בכל יום, צחקו, שיתפו חלומות ואפילו התחילו לרקום תוכניות לעתיד. אלא שאז הגיעה דממה מוחלטת. אביגיל ניסתה להבין מה קרה, חזרה לשיחות ביניהם וחיפשה רמז שאולי פספסה.
"אני לא באמת מחפשת הסבר", כתבה לי. "אני מחפשת דרך להרגיש פחות מושפלת".
המשפט הזה בעיניי מסביר את האכזריות של תופעת הגוסטינג: בעידן שבו אפשר ליצור קשר בלחיצת כפתור, אפשר גם להיעלם בלי לשאת במבוכה הכרוכה בפרידה. ואת המחיר משלם מי שנשאר בצד השני.
אביגיל כבר עברה יותר מ-400 דייטים. תחשבו על המספר הזה: ארבע מאות פעמים של התרגשות, ציפייה ואכזבה.
מאחורי המספר מסתתרת שחיקה רגשית שקשה להסביר למי שלא חווה אותה. כשבתוך כל העייפות הזאת מופיע מישהו שמעורר מחדש את התקווה, היעלמותו עלולה להרגיש כמו התרסקות של עתיד שלם.
מחקר שפורסם בשנת 2023 בכתב העת Journal of Social and Personal Relationships מצא כי אנשים שחוו גוסטינג דיווחו על פגיעה בצרכים פסיכולוגיים בסיסיים, ובהם תחושת השייכות, הערך העצמי והשליטה.
מה זה אומר? שלפעמים לא הדחייה עצמה מרסקת אותנו, אלא העובדה שלא זכינו אפילו להסבר. ברגעי השבר התקשרה אביגיל לסבתה בת ה-85. היא לא באמת ציפתה לקבל עצה על עולם הדייטינג המודרני. היא רק רצתה חיבוק.
אחרי שהקשיבה לה, שאלה הסבתא: "התקשרת אליו?" "עדיין לא", ענתה אביגיל, "אבל אני מתכוונת להתקשר עד שיענה".
"אל תרדפי אחריו כדי להוכיח שאת קיימת", השיבה לה הסבתא. "אם הוא בחר להיעלם, זאת הבחירה שלו".
קראתי את המשפט הזה שוב ושוב וכדאי גם לכם לעשות את זה: איזה משפט!
כי הרצון שמישהו יבחר בנו לא אמור למחוק את הזכות שלנו לבחור אם הוא מתאים לנו.
אביגיל הקשיבה.
במשך שלושה ימים החזיקה את הטלפון בידיים רועדות, ניסחה הודעות ומחקה אותן, אבל לא התקשרה. ואז הוא חזר.
לא עם התנצלות או הסבר, אלא עם שאלה שהשאירה אותה המומה: "איך יכול להיות שלא אכפת לך שנעלמתי?"
סליחה?
אתה נעלם מחייה של אישה, ואז נעלב שהיא לא יצאה לחפש אותך?
תגיד, אתה אמיתי?
אז נכון: צריך להיזהר מלחרוץ דין על אדם שאיננו מכירים. ייתכן שהוא נבהל מהקרבה או התקשה להתמודד עם רגשותיו. אבל בואו, חוסר בשלות רגשית יכול להסביר התנהגות, לא להצדיק אותה.
אביגיל השיבה שהבינה את המסר שבהיעלמותו. גם כשניסה לחזור במשך חודש נוסף, היא סירבה.
ופה נמצא בעיניי לב הסיפור: היא הפסיקה לשאול אם הוא רוצה אותה והתחילה לשאול אם היא רוצה אדם שמתנהל כך.
ומה אפשר ללמוד מכך?
אני מציע את "מבחן שלוש השאלות": האם אני מחפש בהירות או מנסה לשכנע מישהו לבחור בי? האם ההתנהגות שלו מתאימה לזוגיות שאני רוצה? והאם הייתי ממליץ לחבר טוב לקבל יחס כזה?
ואם נחשוב על זה, אז נבין שזה לגמרי לגיטימי ומותר לשלוח הודעה אחת שמבקשת הבהרה. כלומר, תקשורת ישירה אינה השפלה. זאת אומרת, יש הבדל בין בקשת תשובה לבין מרדף אחרי מי שבוחר לא לענות.
ולמי שנוהג להיעלם, יש לי בקשה: לא רוצים להמשיך? תגידו. אתם לא חייבים להתאהב, אבל אתם כן צריכים לזכור שמולכם עומד אדם.
ואולי זה השיעור החשוב ביותר שלמדה אביגיל מסבתה בת ה-85: אהבה אמיתית לא אמורה להפוך אותנו לחוקרים פרטיים של הלב של מישהו אחר. אנחנו לא אמורים לפענח שתיקות, לרדוף אחרי סימני חיים או להתחנן לקבל מקום בחייו של אדם שכבר הכנסנו אל תוך הלב שלנו.
ובעולם שבו כולם עסוקים בלמצוא את האדם הנכון, הגיע הזמן שנדבר גם על האומץ לוותר על האדם הלא נכון. גם כשאנחנו בני 42, גם אחרי 400 דייטים, וגם כשהפחד להישאר לבד צורח לנו באוזן שאולי זאת ההזדמנות האחרונה שלנו.
כי הבדידות הכי קשה היא לא לחזור הביתה לבית ריק. הבדידות הכי קשה היא להתעורר בכל בוקר לצד אדם שגורם לנו להרגיש שאנחנו צריכים להתחנן כדי שיראה אותנו.
ואם יש משהו שהייתי רוצה לומר לכל מי שנעלם מחייו של אדם אחר בלי הסבר, הוא זה: אתם לא חייבים להישאר עם מי שאינכם אוהבים, אבל אתם חייבים לזכור שגם כשאתם מפסיקים להרגיש, האדם שמולכם לא מפסיק להרגיש.
בסופו של דבר, הדבר הכואב ביותר הוא לא לגלות שמישהו הפסיק לבחור בנו. הדבר הכואב באמת הוא לגלות שבדרך לניסיון לגרום לו לבחור בנו, כמעט הפסקנו לבחור בעצמנו.
==
אבינועם הרש הוא מחנך ומגיש פינת החינוך ב'כאן מורשת'. עוסק בקאוצ'ינג וחוסן מנטלי, מייסד קהילת מבקשי הזוגיות 'מרימים את השמיים' ועורך התוכן לשעבר בעמותת 'ישפה'.
