חדשות קורה עכשיו במגזר

זו שעת המבחן של הציונות הדתית

הרב שמעון בן שעיה קורא להפסיק את המאבקים הפנימיים, להכיר בריבוי הגוונים ולבנות תשתית של אמון ועשייה משותפת: "זו שעת המבחן לחשב מסלול מחדש"

(יונתן זינדל / פלאש90)

במאמר הקודם הצבעתי על הפער שבין העוצמה הרוחנית, החינוכית והמעשית של הציונות הדתית לבין כוחה הפוליטי המצומצם. עמדתי על הצורך בחיבור מחודש בין שני מנועי הצמיחה המרכזיים שלה, עולם התורה ובתי המדרש מחד, וההנהגה הפוליטית והעשייה הציבורית מאידך.

אולם השאלה המרכזית היא כיצד מתרגמים את ההבנה הזאת למציאות? כיצד מחברים כוחות שבשנים האחרונות צברו לא רק מחלוקות אידאולוגיות, אלא גם משקעים, חשדנות ולעיתים אף ניכור של ממש?

כשהבית בוער – האחריות מוטלת עלינו

טרם התאוששנו מתוצאות הבחירות, וכבר ניצבת בפנינו מציאות פוליטית מדאיגה, שבה עלולה לקום ממשלה הנשענת על תמיכתם של גורמים התומכים בטרור ואל הקלחת המבישה הזאת ייתכן ויצרפו אף מפלגות חרדיות. זוהי מציאות שקשה להעלות על הדעת, הקמת קואליציה מעין זאת אינה רק כישלון פוליטי אלא ביטוי לאובדן דרך מדיני וציבורי, שבו שיקולים קואליציוניים גוברים על אחריות לאומית, ועל גבולות שאסור לטשטש. אך יחד עם זאת המציאות מחייבת אותנו להתבונן באומץ גם בחלקנו ביצירתה.

כאשר אלפי קולות של המחנה הלאומי והדתי יורדים לטמיון בגלל פיצולים ומפלגות שאינן עוברות את אחוז החסימה, כאשר משקעים אישיים, חשבונות פוליטיים ומחלוקות שניתן היה לנהל אחרת מונעים חיבורים הכרחיים – אנחנו מחלישים במו ידינו את הכוח הציבורי שאותו אנו מבקשים לייצג.

מעניין עד מתסכל לראות כיצד במחנות פוליטיים אחרים מצליחים לעיתים גורמים בעלי תפיסות עולם שונות מאוד להתגבר על מחלוקות עמוקות ולייצר שותפות פוליטית, בעוד שבתוככי הציונות הדתית, שבה המכנה המשותף הערכי והלאומי רחב ומשמעותי כל כך, אנו מתקשים לא פעם להתגבר על מחלוקות פנימיות.

איננו נדרשים לוותר על עקרונותינו, אך בהחלט נדרשים להבחין בין עקרונות יסוד לבין עמדות פוליטיות, בין מחלוקת עניינית לבין משקע אישי, ובין נאמנות לדרך לבין התעקשות על בלעדיות.

הציונות הדתית הגיעה לשעה שבה היא צריכה לבחור, האם היא מסתפקת בצדקת דרכה, גם במחיר של פיצול והיחלשות, או שהיא מסוגלת לגלות בגרות ציבורית, לקחת אחריות לאומית ולתרגם את עוצמתה הרוחנית והמעשית להשפעה ממשית על עתידה של המדינה?

תביעת השעה – מגדולי התורה ועד אחרון העסקנים

המשבר הנוכחי אינו גזירת גורל, הוא גם אינו תוצאה של מחסור באנשים מוכשרים, במנהיגות או בכוחות רוחניים, הוא בעיקר תוצאה של קושי לייצר אמון ושותפות בין הכוחות השונים.

הציבור הרחב, הנמצא ברובו הרחק ממאבקי הכוח הפנימיים, עייף מההסברים מדוע אי אפשר לשבת יחד, הוא מצפה לראות את ראשי המפלגות, גדולי התורה, ראשי הישיבות ואנשי הציבור מתעלים לגודל השעה, מתיישבים סביב שולחן אחד ומבינים שהמשותף ביניהם גדול לאין ערוך מן המפריד. אין זו רק דרישה פוליטית, זו תביעה מנהיגותית ורוחנית.

דווקא מי שמחנך לאחריות לאומית, למסירות נפש ולראיית הכלל, נדרש להחיל את הערכים הללו גם על ההתנהלות הפנימית שלו. העוצמה הרוחנית והמעשית של הציונות הדתית חייבת לקבל ביטוי גם בעוצמה ציבורית ופוליטית, לא מתוך שאיפה לג'ובים, לכיסאות או לחלוקת מוקדי כוח, אלא מתוך הבנה שיש כאן משימה גדולה בהרבה, השפעה על דמותה, זהותה ועתידה של מדינת ישראל.

לא מתחילים באיחוד – מתחילים באמון

כאן טמונה אולי הטעות המרכזית בשיח על אחדות, הנטייה להתחיל מיד בדיון על רשימות משותפות, הסכמים פוליטיים וחלוקת תפקידים. אלא שאיחוד פוליטי ללא תשתית של אמון יהיה לכל היותר הסדר זמני, הוא עלול להתפרק במחלוקת הראשונה שתצוץ. לפני שעוסקים בשאלת האיחוד, צריך לבנות מחדש את האמון. ולפני שבונים אמון, צריך לפתח יכולת בסיסית להכיר בשונות, להוקיר אותה ומתוך הבנה שאין גורם אחד שמחזיק לבדו בכל האמת, בכל הכישרון ובכל הכוחות של הציונות הדתית.

מתוך הכרה ברורה בכך שהבכורה וההכוונה הערכית נתונות לגדולי התורה ולמורי הדרך, יש לזכור כי גם במקומות נוספים בציונות הדתית מצויים כוחות של אמת, חכמה ותובנות הראויות להישמע. אין בכך כדי לטשטש את ההיררכיה הרוחנית, אלא להכיר בכך שהאמת והיכולת לתרום לבניין המשותף נמצאות במקומות שונים ומגוונים.

יש בציבור הדתי גוונים שונים, תפיסות שונות ביחס למדינה, לחברה ולהנהגה הציבורית. השונות הזאת אינה בהכרח חולשה, היא יכולה להיות מקור לעוצמה אדירה, בתנאי שנדע לנהל אותה נכון.

הציבור התורני מביא עמו עומק רוחני, מחויבות תורנית, זהות ויכולת להניע תהליכים ארוכי טווח. ההנהגה הפוליטית מביאה יכולת פעולה, השפעה, התארגנות ותרגום של ערכים למדיניות ולהישגים ציבוריים, לצידם נמצאים כוחות חינוכיים, קהילתיים ומסורתיים, המחוברים לחלקים רחבים בחברה הישראלית – בעבודה משותפת ניתן להניע לכדי מהפכה של ממש.

מדיבורים על אחדות לשותפות של עשייה

כדי לבנות אמון, צריך לעבור מהצהרות למהלכים מעשיים, כדלהלן:

1. הקמת פורום הנהגה משותף יש להקים פורום קבוע שיכלול רבנים, אנשי חינוך, אנשי ציבור ונציגי ההנהגה הפוליטית. לא עוד מפגש חד-פעמי לצורך הצהרה חגיגית, אלא מסגרת קבועה של שיח, בירור וגיבוש חזון משותף. פורום כזה יוכל לזהות את המכנים המשותפים, להציף מחלוקות, לבנות מנגנוני הידברות ולגבש סדר יום ציבורי ארוך טווח.

2. מיזמים משותפים בשטח אמון אינו נרקם רק בשיח רעיוני או סביב שולחן דיונים, אלא בראש ובראשונה במפגש של עשייה, אחריות ושותפות לדרך. עלינו ליצור מרחבים של פעולה משותפת בתחומי החינוך, הזהות היהודית, ההתיישבות, חיזוק הקהילות והעשייה הציבורית, מתוך מגמה להעמיק את החיבור לחברה הישראלית ולהרחיב את מעגלי ההשפעה שלנו אך ביחד. דווקא בעשייה המשותפת, כאשר לומדים לפעול זה לצד זה למען מטרות משמעותיות, מתפתחת היכרות בלתי אמצעית ונבנית הערכה הדדית.

(הדר בן שעיה)

הציבור מבקש עוצמה – לא מאבקי כוח

יש לעמוד על נקודה יסודית: הציבור אינו מבקש רק הנהגה המציגה הישגים פוליטיים או מקדמת עמדות כאלה ואחרות. הוא מבקש לזהות תנועה שיש לה דרך, חזון ותודעת שליחות, הנהגה המסוגלת להתרומם מעל החשבונות הפנימיים ולתרגם את הכוחות הרבים הפועלים בתוכה לעשייה ולהשפעה ממשית.

כאשר הכוחות השונים עסוקים במאבקים פנימיים, נפגעת לא רק הלכידות הפוליטית, אלא גם תחושת האמון והשייכות של הציבור כולו. מנגד, כאשר מתגלה יכולת להכיר בערכו של האחר, לכבד את דרכו ולפעול עמו מתוך אחריות משותפת, מתברר שיש כאן תנועה בעלת בשורה, אופק ויכולת הנהגה. הציבור אינו מצפה לאחידות מחשבתית, אלא לבשלות ציבורית המסוגלת להכיל מחלוקות מבלי להפוך אותן למחיצות.

הציונות הדתית היא מארג עשיר ומגוון של עולמות, קהילות ותפיסות: הציבור התורני, החרד"לי, הדתי־לאומי, המסורתי ועוד גוונים נוספים, שלכל אחד מהם שורשים, שפה, עולם ערכים ותרומה ייחודית לבניין הציבורי המשותף. אין ענייננו לטשטש את ההבדלים או לכפות מכנה משותף מלאכותי, אלא להכיר בכך שריבוי הגוונים הוא חלק בלתי נפרד מזהותה של הציונות הדתית. האתגר הוא ליצור מרחב שבו כל אחד שומר על זהותו ועל ייחודו, ובה בעת מכיר בחלקו בבניין השלם ובאחריותו כלפיו.

דווקא מתוך ההכרה בשונות ומתוך היכולת לראות בה מקור להשלמה ולהפריה הדדית, נוכל לבנות קומה ציבורית רחבה יותר. לא אוסף של כוחות הפועלים זה לצד זה, ולעיתים זה כנגד זה, אלא מארג חי של שותפות, שבו הכוחות השונים מעצימים זה את זה ונרתמים יחד למשימה גדולה משאלת ייצוגו של כל זרם.

כי עוצמתה של הציונות הדתית לא תימדד ביכולתה להפוך את כולם לדומים, אלא ביכולתה לחבר בין השונים, להעניק מקום לכל קול וליצור מתוכם כוח רוחני, חברתי ולאומי הנושא בשורה לכלל ישראל.

לא רק כדי לנצח בבחירות – אלא כדי להנהיג את העתיד

בסופו של דבר, הסוגיה העומדת לפתחנו רחבה לאין ערוך משאלת מספר המנדטים שנשיג בבחירות הבאות. השאלה העמוקה היא האם נשכיל להפוך את ריבוי הגוונים והכוחות שבתוכנו למארג שלם, המושתת על הכרה הדדית, כבוד לשונות ותודעת אחריות משותפת. האם נדע ליצור בית ציבורי רחב, שבו כל זרם שומר על זהותו וייחודו, ובה בעת מכיר בכך שהוא חלק ממפעל גדול ממנו.

אין ענייננו ביצירת אחידות מלאכותית או בטשטוש מחלוקות, אלא בבניית שותפות שיש בה מקום למגוון הקולות, ומתוכו צומחת קומה רוחנית, ציבורית ולאומית רחבה יותר. שהרי אחדות אמיתית אינה נמדדת בהיעדר מחלוקות, אלא ביכולת להציב את המשותף מעל המפריד, ולרתום את הכוחות השונים למימוש חזון משותף.

הציונות הדתית נדרשת אפוא להרחיב את מבטה: לא להסתפק בשימור כוחה הפוליטי, אלא להכיר בגודל השליחות המוטלת עליה ובעומק האחריות שלה לעיצוב דרכה ועתידה של החברה הישראלית.

זו אינה רק שאלה של חיבור כוחות, אלא של בירור ייעוד. לא רק כיצד נצליח לפעול יחד, אלא לאיזו קומה נוכל להוביל יחד את החברה הישראלית.

זהו האתגר, זו שעת המבחן, וזו השעה לחשב מסלול מחדש.

=======

לתגובות והארות: sbenshaya1@gmail.com

סרוגים premium

המהדורה המובחרת!

הטבת השקה מיוחדת:

במקום ₪39 בחודש עכשיו ב ₪0

2
אורח
לפני שעתיים

בוא נתחיל בזה שהר המור ישתתפו בכנס אסופות של כלל ישיבות הציונות הדתית.

הצטרפו אלינו