אחת הבעיות הגדולות של מטיילים בארץ במסגרת הפעילות החינוכית של בתי הספר או בטיולים שנתיים הם המדריכים שטורחים להכין חומר רקע מספיק על כל ישוב בארץ כשהמידע בנייד כולל לפעמים יותר סעיפים מתושבי המקום, וברוב המקרים ריבוי סעיפים של מדריכים "מביא את הסעיף" לתלמידים בכל הגילים (ולמי שמתעניין וגם לאלה שאותם זה פחות מעניין "הסעיף" בהקשר זה הוא המושג לסעיף עצבים מהלקסיקון הצבאי-רפואי שמשמעותו נטייה להתפרצויות כעס ומצב רוח משתנה בפתאומיות, שהצליח להשתלב בשפת הדיבור המכונה "עברית ישראלית").

דע מאין באת ולאן אתה הולך
הדבר העיקרי המוסכם שמומלץ לכל המטיילים לדעת בעצמם ואם לא אז לפחות שהמדריך יספר להם זה כיצד להגות נכון את שמות הישובים על המפה ולא לטעות ולשבש את שמם "כי כולם קוראים לזה ככה".
למזלכם, האקדמיה ללשון דאגה לפרסם עדכון חשוב שכדאי לצלם ולשמור בכל פעם שיוצאים לשטח, לטובת מיטיבי הלכת גם בתקופת החורף, שלמזלם בארץ זה לא בהכרח אומר גשם, שמטיילים בקַצְרִין (כשהמילה הנכונה נשמעת KATSRIN , בניקוד שווא תחת האות צ’), או מתארחים בשְׂדֵרוֹת (ושימו לב שהאות ש’ מנוקדת בשמאלה כך שהמילה הנשמעת היא SDEROT). למה כדאי לשמור את המדריך המקוצר לשמות הישובים הנכונים? כי הגיע הזמן שתדעו היכן אתם חיים!

מדריך למטייל בעברית נכונה
תכירו כמה שיבושי הגייה נפוצים שהגיעה השעה להכחיד (ולא להכּחיד):
- יְרוּחָם (ולא יְרוּחָם)
- בְּאֵר טוֹבִיָּה (ולא טוּבִיָּה)
- יסוּד המעלה (ולא יְסוֹד)
- נְתַנְיָה (ולא נָתַנְיָה)
- חֲדֵרָה (ולא חֵדֵרָה)
- שְׁאָר יָשׁוּב (ולא יִשּׁוּב)
- אחיסָמָךְ (ולא אחיסֶמֶךְ)
- מְפַלְּסִים (ולא מִפְלָסִים)
והכי חשוב: בכל טיול צריך ליהנות ולא להתענות, ומי שהעברית הנכונה מעייפת אותו שיעמיד פני ישן באוטובוס ופשוט ייהנה מהדרך.
