
אם בעבר החלום "לעשות סטנדאפ" חייב את האמן המתוסכל להופיע במועדונים קטנים ואפופי עשן סיגריות כשעליו לצעוק כדי להישמע בשולחנות האחוריים בתקווה שאיזה מפיק עשיר יגלה אותו ויסדר לו תפקיד בסיטקום בתור עציץ או עובר אורח שחוצה את הכביש, היום המועדונים הוחלפו באצטדיונים והאמן המצליח התורן שווה הון ברשתות חברתיות. המהפכה הכלכלית של עולם הצחוק קרתה בזכות שילוב מנצח של טכנולוגיה, שינויים משמעותיים בהרגלי צריכה ובעיקר הבנה של הקומיקאים ש"אם אין אני לי מי לי, ואם לא עכשיו אימתי".

מהפכת הסטרימינג והכסף הגדול
"המפץ הגדול" (ולא הסיטקום הגאוני על שני חנונים שמנסים לזכות בפרס נובל) התחיל כשענקיות הסטרימינג כמו נטפליקס, אמזון ו-HBO גילו שמופעי סטנדאפ הם עסק משתלם במיוחד: האירוע זול להפקה, והקהל צופה בו פעמים רבות למרות שהבדיחות מוכרות. התוצאה הטובה למפיקים שמריחים כסף ממרחקים הייתה רווח של סכומים אסטרונומיים של עשרות מיליוני דולרים לספיישל בודד עבור שמות כמו גדולים ורווחיים כמו ג'רי סיינפלד, דייב שאפל וכריס רוק. מעבר לכסף המיידי, הסטרימינג הפך קומיקאים שנחשבו "כישרונות צעירים" לכוכבים בינלאומיים בן לילה, ויצר ביקוש אדיר למופעים שלהם שצולמו לראשונה ופורסמו ברשתות הסטרימינג כמיזמי "שורה ראשונה" שבה אפשר לשבת בבית ולראות מופע בפיג'מה ולא להעליב את האמן אם נרדמים באמצע.

עוקפים את שומרי הסף
הרשתות החברתיות העיפו את המתווכים המסורתיים מהתמונה. במקום להתחנן לאודישן, קומיקאים פשוט העלו קטעים קצרים לטיקטוק, ליוטיוב או כסרטון REELS, צברו מיליוני צפיות עוד לפני שהעלו מופע שלם ומכרו כרטיסים ישירות למעריצים דרך לינק בביו.
התופעה התרחבה עוד יותר כשסטנדאפיסטים ותיקים גילו את תכניות הרשת כמו למשל סיינפלד עם "קומיקאים במכוניות שותים קפה" ופודקאסטים שהפכו אנשים מצחיקים למראיינים לא רציניים ששואלים את כל השאלות הלא נכונות וצוחקים למרואיינים בפנים.
הפודקאסטים המצחיקים הפכו במהירות להשקעה משתלמת לטווח ארוך: הם גם מכניסים מיליונים מחסויות, וגם יוצרים תחושת קרבה מידית עם המאזינים שמוכנים לשלם לא מעט כדי לפגוש את "החבר" שלהם מהאולפן על הבמה ושם הוא ירגיש חופשי להתפרע ולשחוט את כל הפרות הקדושות, ואפילו כשההופעה בהודו.

מהמועדון הקטן לאצטדיוני ענק
הביקוש העצום להומור מרוכז במופע של איש אחד מצחיק בטירוף הוביל לקפיצת מדרגה בעסק הרציני של המצחיקנים הכבדים: מועדוני הסטנדאפ האינטימיים של 200 מקומות התחלפו באולמות ענק שבשגרה אירחו משחקי ספורט המוניים והיו גם כאלה שזכו למלא אצטדיונים ולהרגיש כמו כוכבי רוק למרות שבמקרה שלהם זה מה שיוצא להם מהפה כשהם צועקים ומתלהבים מעצמם. כוכבים כמו קווין הארט, ביל בר, ג'ף דנהאם איימי שומר ושרה סילברמן ממלאים כיום אולמות של בין 15,000 ל-50,000 איש בערב אחד, חוויה שמתחרה בהופעות זמרים פופולריים בזכות מסכי ענק וסאונד מתקדם. התופעה הזו הגיעה גם לישראל, עם שמות כמו בן בן ברוך, מתן פרץ, אדיר מילר ושחר חסון ועוד רבים ומצחיקים שפותחים קופות וממלאים אולמות ענק כמו היכל מנורה והאקספו.
כשמוסיפים למופע הרב פעמי בעיקר באמריקה תעשיית מרצ'נדייז שמגלגלת מיליונים נוספים בשנה, מתברר שהצחוק של הסטנדאפיסטים כל הדרך לבנק אמיתי ורציני לגמרי.
