
"ודבריו חיים וקיימים נאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים" שר הזמר אברהם פריד במופעים המיוחדים שקיים לציון 45 שנות יצירה מוזיקלית. למרבה הצער, דווקא במקום מגוריו העיקרי של פריד, ניו יורק סיטי, יש רבים שאינם מתחברים לשורה הזו ומעדיפים "דבר אחר" וכדי להוסיף על חטא על פשע גם מתנכלים ליהודים אורתודוקסים על בסיס יומיומי. האנטי דתיים להכעיס, מקדמים ברשתות החברתיות "מיזוגים" לא טבעיים של חגיגות בדתות שונות מכל עם לפי הטעם האישי והבחירה החופשית, אך בלי להבין שזו פעולה טיפשית והנזק שנגרם מכך חמור ולעיתים גם מתורגם לפגיעה פיזית ביהודים חפים מפשע.
איך החלה התופעה המסוקרת והמצערת של האתאיסטים, הנתפסים כקוריוז חביב ברשתות במקום כסכנה משמעותית וטעונה ליהדות הנאמנה?
כי אלך בחושך השם אור לי
הזרם האתאיסטי, במיוחד בהקשרו היהודי ("אתאיזם יהודי" או יהדות חילונית-הומניסטית), צמח מתוך תהליכי מודרניזציה והשכלה, אך סימנו התרבותי המוכר בהצבת חנוכייה לצד עץ אשוח נחשב לתופעה תרבותית חדשה יותר הנובעת מתהליכי מיזוג מנהגים ופלורליזם מוגזם בשם המודרנה והחופש לבחור ולא בהכרח במה שלימדו ההורים מילדות.
איך נולד הזרם האתאיסטי (בהקשר היהודי)?
האתאיזם כפילוסופיה כללית קיים עוד מימי קדם ביוון ובהודו, אך צמח והתפתח כזרם מאורגן ורחב בקרב יהודים בעת החדשה ובהשפעת ההשכלה:
- מהפכת המדע (המאות ה-17 וה-18): עליית הרציונליזם והמדע המודרני ערערה על הסמכות הדתית המסורתית והפכה מאמינים רבים לשכלתנים ובהמשך גם לכופרים. פילוסופים יהודים כמו ברוך שפינוזה הציעו תפיסות שזיהו את האל עם הטבע (פנתאיזם), וכך נסללה הדרך לחשיבה חילונית ואתאיסטית.
- תנועת ההשכלה היהודית (המאות ה-18 וה-19): יהודים רבים ביקשו להשתלב בחברה האירופית, רכשו השכלה כללית והתרחקו מאורח החיים הדתי המסורתי.
- צמיחת הלאומיות והסוציאליזם (המאה ה-19 וה-20): תנועות כגון "הבונד" "הג'וינט" ו- ימק"א" (YMCA) הגדירו את היהדות כלאום, תרבות והיסטוריה משותפת, ולא בהכרח כדת. עבור רבים מחברי תנועות אלו, ניתן היה להיות יהודי גאה מבלי להאמין באלוקים או לקיים מצוות.
יהדות הומניסטית-חילונית: במחצית השנייה של המאה ה-20 צצו כפטריות לא כשרות אחר הגשם קהילות רשמיות המגדירות עצמן כיהודיות-אתאיסטיות או הומניסטיות, החוגגות את החגים כסמלים תרבותיים ואנושיים ללא אזכור אל.

חמור יותר מהתבוללות
היהדות הבחינה באתאיזם המתפרץ בקהילות היהודיות ברחבי העולם ובעיקר בארה"ב רק כשהיה מאוחר מדי. הנרמול והסובלנות כלפי התבוללות שועידת רבני אירופה מתריעה מפניה שנים רבות הביאה משפחות מעורבות לציין את "עונת החגים" ללא זיקה דתית, ולבלבל את ילדיהם באופן חמור עד אבדן זהותם הדתית לחלוטין וגל גדול של חילון או פרשנות זרה ליהדות התורנית האורתודוקסית שטף את העולם וסחף את אמריקה.
התרבות האמריקנית המציאה במשך השנים, ולמרבה הכעס דווקא על ידי יוצרים יהודים ,את המוטציה החגיגית המכונה "כריסמוכה" (הלחם של חכמי חלם של החגים חנוכה וכריסמס כלומר חג המולד בעברית), והבדרן היהודי ג'רי סיינפלד יצר בסיטקום שלו בשנות ה-90 את החג המכונה "פסטיבוס" שבו בניגוד לאחדות היהודית הידועה בסדר פסח חובה על כולם להעליב זה את זה ולהתנהג בפסיכיות מופגנת להנאת כולם חוץ מהדמות ההזויה "קריימר" שעזב את הבית בטענה שה"חג" המוזר הזה יותר מדי "מטורלל" אפילו בשבילו. דוגמה עכשווית נוספת להשפעת היהדות האתאיסטית על התרבות האמריקנית אפשר למצוא בסדרה השנויה במחלוקת "רק לא זה" שאפילו יהודים אמריקנים סלחנים אוהבים לשנוא וכוכבה אדם ברודי הצליח להרגיז הרבה ישראלים בעמדותיו הפרו-פלסטיניות והאנטי ישראליות המוצהרות.

למזלם של האתאיסטים, היו רבנים גדולים ומבינים ובראשם הרב קוק זצ"ל שראו אותם באור אחר מתוך הבנתם באורות התורה התשובה והקודש, והחשיבו את האתאיסטים כ"תינוקות שנשבו" שאולי ישובו בתשובה יום אחד כשיבוא משיח בן דוד עם אליהו הנביא שיסביר להם למה עץ אשוח עם חנוכייה זו בעיה.

אתאיסט הוא דווקא עם מעלה גדולה: "חמורה עבודה זרה, שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה". מי ששם עץ אשוח בבית הוא לא אתאיסט, אלא מתחיל לגלוש לעבודה זרה. אלא אם האמא נוצרייה אתאיסטית, ואז זה פולקלור גרידא.