
חשבתם שמזג האוויר הסוער בארץ זה "סופה"? אז תחשבו מסלול מחדש..
מרדף אחר סופות (Storm Chasing) הוא תחביב בינלאומי קיצוני, שלפעמים מקבל הכרה כעיסוק מדעי רשמי או פעילות עצמאית מושקעת לטובת חברות מסחריות. עיקר הפעילות בשטח מבוצעת על ידי מדענים וחובבים היוצאים למרדף ומעקב מקרוב אחר תופעות מזג אוויר חריגות בעוצמתן והיקפן כדי להצליח לתעד אותן בדרכים מגוונות לצרכי מחקר ולרוב סתם בגלל שהם משוגעים לדבר.
התופעה כוללת נסיעות ממושכות באזורים מועדים לפורענות כדי לחקור, לנטר באמצעים מתקדמים ובעיקר לצלם את איתני הטבע המשתוללים.
בניגוד למה שרבים חושבים בטעות הגורם המסוכן ביותר עבור רודפי הסופות אינו המפגש הישיר עם "משפך הטורנדו" עצמו, אלא תאונות דרכים בכבישים חלקים או מוצפים. הסיבות העיקריות לתאונות הן ראות לקויה ונהיגה במצבי לחץ קיצוניים בניסיון להימנע מאבדן שליטה פתאומי על הרכב, לצד סכנות נלוות כגון פגיעות ברק וברד כבד בגודל כדורי בייסבול קטלניים.

מאבק מהקרקע עם השמיים
רוב המרדפים הקרקעיים בעולם, מתרחשים באזור המכונה "סמטת הטורנדו" בארצות הברית במדינות המובילות בתחום: טקסס, אוקלהומה, קנזס ונברסקה, שבהן תנאי מזג האוויר הלא יציבים דווקא באביב (ולא בחורף כפי שמקובל לחשוב בטעות), אידיאליים להיווצרות סופות טורנדו.
המדענים מבדילים בין הסופות בין היתר בעזרת דירוג חומרה בסדר עולה מ-F-1 עד F-5 (הנחשבת לסופה העצומה והקטלנית מכולן, שהמשפך שלה מסוגל לשאוב לתוכו בתים שלמים וממקרה כזה נולדה אגדת הילדים "הקוסם מארץ עוץ"). לעומת ציידי הטורנדו, הפועלים על הקרקע באופן עצמאי ברכבי שטח מהירים המחוברים לפעמים לקרוואנים שמכילים ציוד אלקטרוני מתקדם, יש גם "ציידי הוריקן". אלה בעיקר טייסים ואנשי צבא רשמיים או אחרי פרישה משירות צבאי סדיר המכונים "הציידים בשחקים". הם טסים בכלי טיס כבדים וממוגנים ישירות לתוך "עין הסערה" של הוריקנים הנוצרים לרוב מעל האוקיינוס, משחררים לאוויר חיישנים ומעבירים נתונים קריטיים למרכז החיזוי וחקר ההוריקנים הלאומי של ארה"ב.

מקצוע או שיגעון?
בעבר, חשיבותם של ציידי הסופות עבור השירותים המטאורולוגיים והחזאים הייתה קריטית כדי לקבל "אימות ויזואלי" מהשטח לכך שהסופה אכן נוגעת בקרקע. כיום, בעידן המודרני, תחום "ציד הסופות" עבר שדרוג טכנולוגי משמעותי כדי לאפשר את המשך קיומו ביתר ביטחון יחסית לעבר: הציידים והמדענים פורסים בשטח מכשירים מיוחדים, בלוני מזג אוויר ורדארים ניידים ישירות במסלול הסופה כדי לחקור את עשרת המטרים התחתונים שלה ללא סיכון ודאי של חייהם ורכביהם, ולאגור ולשמר מידע חיוני לבטיחות שלוויינים אינם מצליתים למדוד.
עם זאת, למרות חשיבות התחום להגנה האזרחית מפני אסונות טבע אין מדובר במקצוע מוסדר או מוכר בלוחות הדרושים ורוב העוסקים בו מממנים את הפעילות היקרה והמסוכנת להחריד מכיסם הפרטי. רק מיעוט קטן מרוויח מכך ישירות דרך תפקידים נלווים: מטאורולוגים באקדמיה או בארגונים ממשלתיים, צלמים ויוצרי תוכן המוכרים חומרים בלעדיים לחברות וארגוני הגנת הסביבה או מפיקי סרטים, מדריכי טיולי אקסטרים לחובבים וכתבי שטח המדווחים על התרעות מפני סופות קרובות בזמן אמת.
הוליווד בלב הסערה
האדרנלין וההתרגשות שבמרדף אחר "הסופה המושלמת" סיפקו השראה ליוצרים וחולמים :לגעת בשמיים" בתרבות הפופולרית. נקודת הציון המשמעותית ביותר בתולדות סרטי האסונות הקשורים לסופות היא הסרט ההוליוודי המושקע "טוויסטר" (1996), שכתב מייקל קרייטון מחבר הספר "פארק היורה" וביים הבמאי המהיר והעצבני יאן דה בונט שביים גם את הלהיט הקולנועי העל-זמני "ספיד". הסרט "טוויסטר" בכיכובם של ביל פקסטון והלן האנט עוקב אחרי שתי קבוצות ציידי טורנדו הרודפים אחר הסופות ברחבי אוקלוהומה כדי לשפר את מערכות ההתרעה מפניהן ולהאריך את זמן ההגעה למרחב מוגן כששני מובילי אחת הקבוצות המתחרים בשותפם לשעבר מנסים תוך כדי לחדש גם את הקשר הזוגי ביניהם. הסרט שנחשב "שובר קופות" חשף לקהל הרחב את המורכבות, הסכנה והיחסים הפנימיים של קהילת ציידי הסופות אך ספג ביקורות קשות ואפילו לעג בשל חוסר אמינות משווע. בניגוד להגזמה ההוליוודית, תוכנית הדוקו האמריקנית "ציידי סופות" בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק הציגה את מרדף הסופות כפי שהוא, ותיעדה בזמן אמת את המרדף המותח אחר סופות טורנדו באמצעות צילומים בלעדיים, רכבי שטח ממוגנים וטכנולוגיה מתקדמת שמביאה את הקהל ישירות אל "עין הסערה".
לסיכום: אין ספק שרדיפת סופות זהו תחום סוחף אך כל אדם רגיל יודע שכאשר הוא רואה התרעת טורנדו על המסך חלילה, כדאי שיעוף מהאזור כמה שיותר מהר.
