
ד"ר מיכל פרינס - פודקאסט השמיעיני
צילום: אולפן סרוגים
פודקאסט "השמיעיני - כל מה שלא מדובר במגזר". בפרק הזה מתארחת ד"ר מיכל פרינס הידועה כפורצת דרך בנושאים של גוף ומיניות בחברה הדתית והחרדית. לאחרונה כתבה פרינס כתבה בתור אשת מילואים ומשרתת מילואים בעצמה וביקשה לדעת מה שלום משרתי המילואים ונשותיהם. את מבול התגובות והכאב הזועק מהן היא לא צפתה ובאולפן היא מתארת את היקף התופעה:
"אני שומעת מסביבי וגם מהחוויה שלי בסבב האחרון שהוא היה סופר קשה, זה לא דומה למה שהיה בסבבים הקודמים. יש משהו חדש ומפתיע וקשה לי מאד אפילו שכאילו כבר התרגלתי ורציתי להבין יותר. כתבתי פוסט שמזמין 'ספרו לי מה קורה'. תוך כמה שעות נכתבו מאות תגובות ארוכות מפורטות ןכואבות מאד, יש שינוי סביב הנושא של משפחות המילואים ולגיטמציה שמותר להגיד מה עובר עלי, התעייפנו להרים את הדגל".
פרינס מרחיבה: "כולם פתחו בשחיקה מאד גדולה, זהו סבב שביעי שמיני של מילואים על בסיס סבבים קודמים ואין מאיפה לדלות את הכוחות, נושא התמיכה, אפילו העוגות - הבת שלי מבשלת אני מסתדרת אבל הידיעה שביום שישי מישהו יגיד לי ראינו אתכם, האקט הסימלי הזה הוא סופר משמעותי".
"ברגע שאני מדברת על זה אני שומעת: גם אצלנו"
לפני שנה, יצאה פרינס לעבוד כשכירה לאחר ששנים היתה עצמאית: "זהו שינוי גדול, הרבה מאד זוגות עשו שינויים במהלך המילואים, הצטרפתי לצוות של 'קוים אדומים' יוזמה למניעה של אלימות בזוגיות וקיבלתי בין השאר את הנושא של אלימות על רקע המלחמה, אצל הרבה זוגות, על רקע המתח וויסות המילואים יש כל מיני תופעות שקורות ויש קושי מאד גדול בזוגיות על גבול של תוקפנות והתקפי זעם".
פרינס מרחיבה: "העבודה היא להגדיר מחדש שזה לא אותו דבר כמו מאפייני אלימות רגילה, אנו נמצאים בהמון חמלה והקשבה למי שבתוך הסיטואציה ועדיין צריך קווים אדומים וגבולות שאי אפשר לתת להם להגיע. בתוך עמי אני יושבת, ברגע שאני מדברת על זה משפחות המילואים ואנשים מדהימים ואומרים גם אצלנו, אמנם זה לא הפנס בעין המסורתי אבל בהחלט קורות כל מיני דינמיקות".
"מבחינה זוגית קשה להחזיק את זה, בסבבים הראשונים שלחנו עידכונים והודעות מהילדים, עכשיו הוא לא מתעדכן, החזרה שלו הביתה קשה הוא חווה את הניתוק הגדול והלחץ הכלכלי והתגובות הכל יוצר סיר לחץ והמקום הראשוני, שהוא הזוגיות, שאמור לתת כח -נסדק.
"התרגלתי לישון לבד"
פרינס משתפת סיפור אישי קטן ששופך אור על התופעה: "הקוריוז הכי חשוף שלי, האיש שלי חזר הביתה והוא אמר לי: "מיכל תזוזי", התרגלתי לישון באמצע, זה קוריוז אבל בסוף התרגלתי והילדים התרגלו לבוא אלי, עברו שלוש שנים, הוא לא היה בכל האירועים, הילדים גדלו ועברו דברים בשלוש שנים האלו והתרגלו שמי שנותן מענה זו אמא"
"הוא מגיע והוא מצפה לשקט, הדבר הכי קטן משגע אותו, ואז הילד החמוד שהיה בן שלוש כשהתחילה המלחמה ועכשיו הוא בן שש, חווה תגובה דרמטית, פרינס שואלת: "ומי מחזיק את זה? ועוד שבוע הוא חוזר לצבא ושוב".
"בפוסט היה משהו שאיפשר לשתף באמת מה קורה איתם בלי שום אג'נדה. אני מסתכלת על הזוג, על המשפחה, היחידה, הקהילה ואני אומרת בואו נדבר ובואו נראה איך אפשר להקל עליכם. המון משפחות זקוקות לעזרה. יש אפשרות לתת מענה כלכלי, תעסוקתי, חוקים שיגנו גם על העובדים וגם על המעסיקים - שגם הם סובלים מהמלחמה".
"מצב לא נורמלי גורם לתגובות לא נורמליות"
פרינס מבהירה: "הסיפור של החוסן - יש להכנס למקומות האינטימיים שהם היום הדבר שיחזיר את החייל למילואים אם הם לא יחזיקו את הסיטואציה הוא לא יחזור, אנחנו כחברה רוצים שאחרי שיגמר השלב הזה בחיי מדינת ישראל אנשים יחזרו לשגרה ויש לנו פה אחראיות לשמוע את הדברים האלו שביום יום לא יוצאים החוצה".
"מה מצופה ממנו בתור חברה? קודם כל להסביר לזוג עצמו מה שאתם עוברים הוא מאד הגיוני, דיברנו על חוסר וויסות, זוהי תגובה למציאות שהיא לא בסדר, מציאות שאתה בצבא ואז אתה ישן עם חבורת גברים אחרת וחוזר למיטה שלך ואז יוצא שוב, יש פה מצב לא מווסת ולא נורמלי אז ברור שגם תהיינה תופעות לא בנורמה".
"זוהי סיטואציה של שוקולד"
פרינס נותנת עוד כלי: "לנרמל. לא כי ככה אני אחיה עד 120, אני מנרמלת את זה שבהינתן המצב ככה הוא נראה, ומצד שני יש גבולות שאנחנו לא יכולים להסכים שיעברו אותם, כל הנושא הזה הוא בבניה ולמידה.
מה שהפוסט עשה הוא נתן קשב לשטח, הפוסט היה ללמוד, להזכיר לכולנו שיש משפחות מילואים, וגם למשפחות עצמם, הגיעה אלי חברה עם סיפור לא קל אמרתי לה: "זו סיטואציה של שוקולד שום דבר אחר לא יעזור חוץ משוקולד", והיא אמרה: "אני אחרי השוקולד" אז אמרתי לה: "עוגת גבינה" ומצד שני כמה אפשר לאכול שוקולד? כמה אני יכולה להרפות"?
מפגש טעון במקווה
פרינס משתפת ברגע קשה במהלך המילואים: "שנה לתוך המלחמה, הוא היה במילואים וגם אני שירתתי והייתי צריכה לטבול, אני טובלת לבד הרבה שנים והבלנית לא תמיד אוהבת את זה, באתי הביתה פשטתי את המדים, הגעתי למקווה והבלנית אומרת לי: "אולי בכל זאת אני אכנס איתך? והוסיפה: "בשביל החיילים". זה הרתיח אותי שלומם של החיילים עכשיו על הכתפיים שלי, נתתי הכל - הוא הלך, ואני הלכתי, והילדים נתנו, והקידום, והעבודה, נתתי הכל תשאירי לי את הדבר האחרון שהוא שלי, עד הגוף שלי".
פרינס מסיימת: "את נדרשת לבחור את המילואים כל פעם מחדש, היום זו כבר שאלה, זה לא כמו השבעה באוקטובר, ומצפים שאם בחרת בזה אל תתבכייני. שלוש שנים צריך להרגיש את זה ולפרק את זה. אני לא רוצה שנישאר רק בשיחה אלא שיקחו את זה לכל מיני מקומות אם זה המקום הפוליטי, או מדיניות של ועדות בכנסת, קהילתי, כל דבר. וגם למקום האישי: מה נותן לי כח? מה אני יכולה לבקש מהסביבה? ומה אני יכולה לעשות לעצמי ושאף אחד לא יגע בזה כמו חוג קרמיקה, חדר כושר, שעה שהיא כולה שלי כדי שאוכל לתת את כל השאר למשימה"
עוד מאז שרבין קרא לשבור להם את הידיים והרגליים, ואולי עןד קודם, אינני זוכר, טענתי שהשירות בשטחים משחית את הנפש, והאלימות תכנס אלינו לבתים, בגדול. אבל אתן את הכבוד המגיע לפרופ' לייבובץ', הוא טען זאת לפני.