אם יש קבוצה אחת שצריכה לעשות חשבון נפש עמוק בעקבות הבחירות האחרונות, אלו סוקרי דעת הקהל בישראל. ולמען האמת, חשבון נפש כבר לא יספיק. אחרי שנים שבהן הם מתיימרים לספר לנו מה הציבור חושב, מה הציבור רוצה ולאן מדינת ישראל הולכת, הגיע הזמן שיפנו את מקומם.
כי מדובר בדיני נפשות. פשוטו כמשמעו.
על בסיס סקרי דעת קהל מתקבלות החלטות פוליטיות, מתגבשות עמדות, מופעלים לחצים ציבוריים ונקבעים מהלכים מדיניים וביטחוניים. ממשלות ושרים נדרשים שוב ושוב להתחשב במה שמוצג להם כרצון העם. שאלות של מלחמה ושלום, עסקאות לשחרור מחבלים, עתיד ההתיישבות, מדיניות ביטחונית ושינויים במערכת המשפט, כולן מושפעות מהאופן שבו מוצגת דעת הקהל.
אלו החלטות שעשויות לחרוץ גורלות של בני אדם ולהשפיע על עתידה של מדינת ישראל לדורות. וכאשר מקבלי ההחלטות פועלים תחת הרושם שרוב הציבור דורש מדיניות מסוימת, בזמן שהכלים המתיימרים למדוד את דעתו מתגלים שוב ושוב כבלתי מדויקים בעליל, המשמעות עלולה להיות הרת אסון.
וזו בדיוק הסיבה שהכישלון המהדהד של הסוקרים בבחירות האחרונות צריך להטריד כל אזרח בישראל, בלי קשר לעמדותיו הפוליטיות.
במשך חודשים הוצפה מדינת ישראל בסקרים שבישרו על התרסקות הימין, על אובדן הרוב של גוש נתניהו ועל ממשלת אייזנקוט שנמצאת מעבר לפינה. שבוע אחרי שבוע הוצגו לנו מספרים, גרפים וניתוחים מלומדים שהסבירו כי הציבור הישראלי כבר הכריע. הימין איבד את העם, והמהפך הפוליטי הוא כמעט עובדה מוגמרת.
ואז הגיעו הבחירות
גם בצד השני של המפה הסוקר שלמה פילבר, שהציג לאורך הדרך תמונה אופטימית בהרבה עבור גוש נתניהו, פספס בגדול. הסקרים שלו העניקו לגוש הימין ממשלה יציבה, בעוד שתוצאות האמת סיפרו סיפור אחר לגמרי.
ואגב, כדאי לנפץ כאן עוד תירוץ. גם אם ננטרל את העלייה המטאורית בשיעורי ההצבעה בחברה הערבית, גוש נתניהו עדיין לא היה מגיע ל־61 מנדטים. התמונה הייתה משתפרת מעט מבחינתו, אבל לא הופכת לניצחון שפילבר חזה.
כלומר, הכישלון הוא רוחבי. מימין ומשמאל. הסוקרים פשוט לא הצליחו לפענח את הציבור הישראלי. אבל הכישלון הגדול באמת התגלה דווקא בליל הבחירות.
למרות נתוני אמת - הם עדיין פישלו
חשוב להבין כיצד פועלים מדגמי הבחירות. בשעה עשר בלילה מתפרסמים המדגמים הראשונים, המבוססים על דגימת מצביעים בקלפיות נבחרות. בהמשך הלילה, כאשר מתחילות להגיע תוצאות אמת מקלפיות שנספרו, מכוני המדגם יכולים להשוות בין התחזיות לבין ההצבעה בפועל, לזהות סטיות ולעדכן את התחזיות שלהם.
במילים פשוטות: הם כבר לא עובדים רק עם השערות. יש להם ביד נתוני אמת שמאפשרים להם לתקן את המודל.
ובכל זאת, גם אחרי התיקונים, אחרי הזזת מנדט לכאן ומנדט לשם, התמונה שהציגו המדגמים נותרה רחוקה מתוצאות האמת. פעם ניצחון לגוש השינוי, פעם תיקו בין הגושים. אבל התוצאה הסופית הראתה שגוש הימין והחרדים עבר את הגוש שמנגד.
וזה כבר הרבה מעבר לטעות סטטיסטית נקודתית. כאשר גם המודלים המעודכנים מתקשים לזהות את הכיוון הפוליטי, יש סיבה רצינית לחשוד שמשהו יסודי בשיטות הדגימה, בשקלול הנתונים או בהנחות שעליהן מבוססים הסקרים פשוט אינו עובד.
והבעיה עמוקה הרבה יותר מכישלון בחיזוי תוצאות בחירות. הסקרים בישראל הפכו לאחד הכלים המרכזיים בעיצוב התודעה הציבורית, ובאמצעותה גם בעיצוב המדיניות של מדינת ישראל.
במשך שנים מסבירים לנו מה “רוב הציבור” רוצה. רוב הציבור מתנגד לרפורמה המשפטית. רוב הציבור תומך בעסקה כזאת או אחרת. רוב הציבור רוצה לסיים את המלחמה. רוב הציבור מאס בממשלה. רוב הציבור דורש שינוי.
ומי קובע מה רוצה רוב הציבור? אותם מכוני סקרים, אותם פרשנים ואותם אולפני טלוויזיה, שמציגים שוב ושוב את הממצאים שלהם כאילו היו קולו המוסמך של העם.
ואז מגיעות הבחירות, המבחן היחיד שבו כל אזרח מקבל קול שווה, בלי שאלות מנחות, בלי שקלולים נסתרים ובלי פרשנויות של מגישים באולפן, ומתברר שהמציאות מורכבת ושונה מאוד מזו שסיפרו לנו.
אני לא טוען שכל סוקר מזייף נתונים או שכל טעות נובעת מכוונה פוליטית. אבל אני בהחלט טוען שכאשר מערכת שלמה נכשלת שוב ושוב, ובכל זאת ממשיכה להציג את עצמה כסמכות העליונה לפענוח רצון הציבור, היא גורמת נזק עצום לדמוקרטיה.
כי הסקרים הללו מייצרים מציאות פוליטית. הם משפיעים על סדר היום התקשורתי, על החלטות של פוליטיקאים, על התנהלות מפלגות, על תחושת המסוגלות של מצביעים ואפילו על הנכונות של אנשים להשמיע את דעתם.
וכאן טמון העוול הגדול ביותר. במשך שנים מנסים לשכנע ציבור עצום בישראל שהוא מיעוט. שהעמדות שלו כבר אינן מקובלות. שהציבור התקדם והוא נשאר מאחור. שההתנגדות שלו לעסקאות מסוכנות, התמיכה שלו בהכרעה צבאית, הדרישה שלו לשינוי במערכת המשפט והאמונה שלו בערכים הלאומיים הן עמדות שוליים, בזמן ש”הרוב השפוי” חושב אחרת.
והציבור הזה מסתכל סביבו, רואה את הכותרות, שומע את הפרשנים, קורא את הסקרים, ומתחיל לפעמים להאמין שאולי באמת כולם חושבים אחרת ממנו. זאת בדיוק הסכנה. כאשר סקר מוטעה מוצג כקולו של הרוב, הוא עלול להפוך לכלי להשתקת הרוב עצמו.
הגיע הזמן להפסיק להתייחס לסקרים כאל אמת מוחלטת ולסוקרים כאל נביאים. מי שנכשל בחיזוי הבחירות, מי שנכשל אפילו בתיקון התחזיות שלו על בסיס נתוני אמת, צריך לכל הפחות לאבד את היומרה להסביר לנו מדי ערב מה חושב העם.
דמוקרטיה זקוקה לדעת קהל חופשית. היא אינה זקוקה לתעשייה שמתיימרת להכתיב לציבור מה דעתו.
סוקרי ישראל, הגיע הזמן שתלכו הביתה. את דעתו של העם נשאיר לעם.
==
יעקב סלע הוא אסטרטג, בעלים של משרד יחסי ציבור ודוברה של ח״כ לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית).
לולא הזיוף של 6-7 מנדטים אצל הערבים הסקר של פילבר יוצא הכי מדויק מכל השקרנים.