בלב פרשת וירא מעשה "עקדת יצחק" זה הניסיון הגדול ביותר מעשרה ניסיונות בהם הועמד אברהם אבינו כדי להוכיח בכל פעם מחדש למקטרגים ולמתנגדים לדרכו את גודל אהבתו לבורא עולם. אפשר לשער איזו תדהמה הייתה למכריו וחבריו של אברהם אבינו כששמעו על מעשה העקדה, ולא הבינו איך ייתכן שיעשה זאת אדם אוהב ומקרב כמוהו שהיה ידוע כמכניס אורחים גדול, והסיפור המקראי הפותח את הפרשה על אברהם ושלושת המלאכים יוכיח את גודל טרחתו גם ביום חם מהרגיל להכניס לאוהלו אורחים שהם בעיניו "אור חיים" ולקבל מהם ברכה והבטחה כשיבין שהם מלאכים ולא רק אורחים שבקרוב שרה תלד בן.
משם, הסיפור מתחבר לסיפור העקדה ומסתבר שכדי להבין את הסיפור את גדולתו ומשמעותו יש להתבונן בפרטים הקטנים שמובילים את אברהם ויצחק בדרכם להר המוריה, ומה ניתן ללמוד מהם לחיינו אנו.
החומר הרוח והקשר המשפחתי
את הדרך מהאוהל להר בו אירע ניסיון העקידה מסביר האדמו"ר מגור זצ"ל כך:
כשאברהם מצווה על ידי בוראו: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק" הולכים השניים להר המוריה שהיום שמו "הר הבית" ובדרך מפרש המדרש את הפסוק : "ויאמר יצחק אל אביו ויאמר אבי"- כדי שיתמלא עליו רחמים"- ולכאורה קשה, וכי ביקש יצחק לעורר רחמים בלב אברהם כדי שלא יקריב אותו? הלא הוא הלך אל העקידה בשמחה כאביו שנאמר 'וילכו שניהם יחדיו'? אלא שיצחק רצה שאביו יעשה את מעשה העקדה מרחמנות ואהבה ולא מהתאכזרות כדי שתהיה המצווה מושלמת. וזהו פשוטו של מדרש רבה: "היו עיניו של אברהם מורידות דמעות מרחמנותו של אב ואף על פי כן הלב שמח לעשות רצון יוצרו". ברחמים ובדמעות היה אברהם שמח לעשות את מה שציווה בוראו בלב שלם.
כשאברהם ויצחק המלווים בישמעאל בנה של הגר שפחתו ואליעזר עבדו רואים מרחוק את ההר אומר אברהם לנעריו: "שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם". רש"י מפרש את ציון הישיבה עם החמור : "עם הדומה לחמור". שואל מדרש תפארת שלמה: למה אברהם דווקא בשעה כזו ראה לנכון לבזות אנשים, ובפרט את אליעזר תלמידו הנאמן? אלא שביקש אברהם לפרסם את גודל אהבתו ליצחק, שהתכוון בדבריו שבנו ישמעאל ותלמידו אליעזר לא חשובים בעיניו באותו רגע אלא כחמורים שנשאו אותם עד ההר ביחס ליצחק ואף על פי שהוא אוהבו הוא מוכן לבצע את המשימה הקשה ביותר שהבורא צווה עליו והוא עושה.
מוכח מהכתוב בהמשך הפרשה, שלאחר שאברהם עמד בניסיון העקידה וחזר מהמקום בו רק העלה את בנו על המזבח והורידו והקריב להשם אייל תמורתו, "וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדיו", שחזרו המלווים להיות חשובים בעיניו והוא הלך יחד אתם בכוחות מחודשים.
חדש נעורינו כקדם
אחרי שהאב ובנו הלכו יחדיו ועמדו יחדיו בניסיון הגדול, נוכח אברהם לראות את הכוחות הכבירים של יצחק הצעיר. וכך מסביר האדמו"ר מקוצק זצ"ל: אברהם אבינו שמע את מצוות העקדה מהשם יתברך ויצחק שמע אותה מפי אביו, ובכל זאת הלכו שניהם יחדיו כשהבן הולך בשמחה ובזריזות כמו האב. משראה זאת אברהם קיבל כוח לעמוד בניסיון והבין שיש להתחבר אל הצעירים ולכן כתוב "וישב אברהם אל נעריו" והפירוש החסידי קורא זאת במובן נעוריו, כלומר חיותו והתלהבותו בעבודת השם וקיום מצוותיו.
שבת שלום ומבורך!
הזוהר אומר שכל מה שאברהם היה צריך לעשות זה לעקוד את יצחק. לקשור את רגליו על המזבח ובשום מקום לא כתוב שצריך לשחוט אותו. (זה מה שחשב אברהם כשלקח את המאכלת, אבל לא מה שבקש ה'). ומדוע? משום שיצחק זה גבורה וחסד דאברהם לא יכול לאזן גבורה במלואה אלא רק חצי גבורה. קשירת רגליו מורידה את עוצמתו לחצי. וזה הכל.