הכרת הטוב: האומנות להבחין במה שיש

ערך הכרת הטוב מככב בארון הספרים היהודי. קדמונינו לא אמרו "הודיה" על הטוב אלא "הכרת" הטוב שכן קודם צריך להכיר בו ולזהות אותו בתוך הרעש, ההרגל והתלונות.

הטוב מצוי בחיינו בשפע. הוא יושב בסלון כבר שנים ולכן אנשים מפסיקים לראותו. בריאות, משפחה, אהבה, חברים, עבודה, ארוחה טובה. כול אלה עוברים במהירות ממחלקת "איזה מזל שיש לי" למחלקת "ברור שמגיע לי".

יש כאן פרדוקס של השפע: ככול שיש ממנו יותר, כך לפעמים מבחינים בו פחות. ילד מקבל צעצוע אחד ומחבק אותו שבוע. מבוגר מקבל חמישה דברים חדשים וכעבור יומיים מחפש באינטרנט את השישי.

היהדות מבקשת להיאבק מדי יום בהרגל הזה. לפני שהאגו מספיק לנעול נעליים, לפתוח את הטלפון ולהגיש תביעה ייצוגית נגד החיים, הוא מתבקש לומר תודה. יהודים אומרים בבוקר: "מודה אני לפניך". לא "אני מודה" אלא "מודה אני" - התודה קודמת ל"אני". האגו מתבקש לקוד קידה ולומר תודה.

התובנה שמאחורי המילים האלה: לתפוס את המוח בעודו רדום וסלחני, לפני שהוא מספיק להתלונן שהכרית לא היתה נוחה ושהחלומות לא היו מתוקים מספיק.

עצרו רגע והתבוננו

המקרא מצווה: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח, י). דווקא אחרי תחושת השובע נדרשת הברכה. כשהאדם רעב הוא יודע שחסר לו. כשהוא שבע הוא חושב שהכול הגיע אליו בזכות כישוריו המופלאים.

פסוקים אחדים אחר כך מזהירה התורה: "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כּוֹחִי וְעוֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". זו אולי אחת הנטיות האנושיות העתיקות ביותר: ההצלחה היא בזכותי, הכישלון הוא בגלל הממשלה, מזג האוויר והמשפחה של בן הזוג.

אין פירוש הדבר שאסור לאדם להתגאות בעמלו. ההישגים שלנו ראויים להערכה. הכרת הטוב אינה מבקשת למחוק את תרומתנו אלא להזכיר לנו שלא פעלנו בחלל ריק. מאחורי כול הצלחה עומדים בדרך כלל גם אנשים שלימדו, עודדו, תמכו, פתחו דלת או פשוט האמינו בנו כשאנחנו עצמנו התקשינו לעשות זאת. אדם שבנה בית במו ידיו רשאי להתגאות בו, אך כדאי שיזכור גם את מי שלימד אותו להחזיק פטיש.

רעיון זה מקבל ביטוי יפה בסיפור יציאת מצרים. משה רבנו אינו מכה בעצמו את היאור במכות דם וצפרדע ואינו מכה את עפר מצרים במכת כינים. אהרון אחיו עושה זאת. חז"ל מסבירים שהמים הגנו על משה כשהונח בתיבה והעפר הסתיר את המצרי שהרג. משום כך לא ראוי שמשה יכה בהם (שמות רבה ט, י; י, ז).

חז"ל מלמדים אותנו שיש להכיר טובה אפילו לדומם.

אם כך כלפי מים ועפר, קל וחומר כלפי בני אדם. מי שמרגיל את עצמו להכיר טובה למים שהצילו אותו, לא ימהר לשכוח את האדם שהושיט לו יד.

הכרת הטוב אינה רק עניין שבין אדם לאלוהיו אלא יסוד ביחסים שבין אדם לחברו. היא מלמדת לראות מאחורי התוצאה גם את מי שתרם להתרחשותה. המסורת כאילו לוחשת לנו שוב ושוב: עצרו רגע ותתבוננו ביש. קיבלתם משהו שאינו מובן מאליו.

"תודה" היא מילה זוגית

בזוגיות, הכרת הטוב אינה רק ערך יפה. היא ערכת החייאה של הקשר שכן אין מקום שבו הטוב הופך כה מהר למובן מאליו כמו במשפחה. בתחילת הקשר אומרים: "איזה מקסים, הוא הכין לי קפה". אחרי עשרים שנות נישואים אומרים: "למה לא שמת כפית?"

אחת האויבות הגדולות של הכרת הטוב היא תחושת הזכאות. "למה שאודה לה? היא אשתי". "למה שאודה לעובד? הוא מקבל משכורת". "למה שאודה להורים? הם הורים". הכרת הטוב מתקנת את העיוות הזה.

כדאי להיזהר מהפיכת הכרת הטוב לסיסמת קסם. אפשר להכיר בטוב שעשה אדם בעבר ובכול זאת להציב לו גבול בהווה. אפשר לומר: אני זוכר את חסדך אבל איני חייב לתת לך מפתח לדירתי בגלל שפעם השקית לי את העציצים.

להחליף את פנקס החובות בפנקס התודות

אנשים מנהלים בראש פנקס סמוי. בעמוד אחד רשום מה עשו למען אחרים ובעמוד השני מה הזולת עשה למענם. לא מפתיע שכתב היד שלהם בעמוד הראשון גדול במיוחד ואילו בעמוד השני כתוב משהו בעיפרון מעורפל.

יש אנשים שעושים טובה אחת ושומרים את הקבלה שלושים שנה ובכול ויכוח הם שולפים אותה מחדש: "אחרי כול מה שעשיתי בשבילך". זו כבר אינה הכרת הטוב. זו משכנתה רגשית.

הכרת הטוב מציעה להחליף את החשבונאות. במקום לשאול כול הזמן "מה לא עשו בשבילי?" מומלץ לשאול מדי פעם "מה כן קיבלתי?" החלטה נכונה יודעת במה להתמקד. בספרי "אהבה מחרוז שני" כתבתי:

כְּמוֹ בַּיָּרֵחַ, כָּךְ בַּצָּמוּד הַנִּבְחָר,

הִתְמַקְּ-דוּ בְּעִיקָר בַּצַּד הַמּוּאָר.