שלוש שנים עברו מאז שמחת תורה, 7 באוקטובר 2023. שלוש שנים שבהן נדמה שכבר שמענו כמעט הכול: סיפורי גבורה, קרבות, שכול, מילואים ומשפחות שנשארו מאחור. ואז מגיעה שיחה אחת ומגלה עולם שלם שמתקיים ממש לידנו, ורובנו כמעט לא יודעים עליו דבר.
בפאנל מיוחד של “הדתיות האלה”, בהובלת הדר ואורטל, פגשנו ארבע נשים שמכירות מקרוב את אחד העולמות הרגישים והנסתרים ביותר במלחמה: הטיפול וזיהוי חללי וחללות צה”ל.
שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, בתוך כל מה שכבר שמענו וראינו, יש עוד סיפור של עם ישראל שכדאי להכיר.
סיפור על אנשים שפועלים הרחק מאור הזרקורים, ביראת כבוד, בחוסן ובתחושת שליחות עצומה.
אפרת, עורכת דין, עוסקת כבר שנים בטיפול בחללות. במשך שנים כמעט איש בסביבתה לא ידע על כך. ולא במקרה. מבחינתה, השקט הוא חלק מהמצווה. העבודה נעשית למען הנפטרת, ביראת כבוד ובצניעות, ולא למען מי שעושה אותה.
הדס, מדריכת כלות ומאמנת כושר, נכנסה אל המערך עם פרוץ המלחמה, ישר אל תוך מציאות שאי אפשר באמת להתכונן אליה. ובזמן ששתיהן עוסקות בטיפול בחללות, גם האנשים היקרים להן נמצאים בשדה הקרב: בעלה של הדס, ובעלה וילדיה של אפרת.
שתיהן מספרות לא רק על הקושי, אלא בעיקר על תחושת הזכות, השליחות ויראת הקודש שמלווה את העבודה הזאת. הן גם מבקשות להיזהר מהניסיון להחליט עבור מי שעשה את התפקיד הזה כיצד הוא אמור להרגיש.
ומהצד השני נמצאות אדווה זיידמן, יועצת ארגונית ועסקית ומנחת קבוצות חוסן, אשתו של אבישי זיידמן, סמג”ד במערך; ושמרית טוביאנה, מנהלת שירות קלינאות תקשורת בהתפתחות הילד במחוז ירושלים, ראש פורום “שותפות לשליחות”, ואשתו של משה, שמשרת בגדוד יחד עם אבישי.
אדווה ושמרית הן עדות חיות למה שקורה כשהמשימה חוזרת הביתה. למאות ימי מילואים, למה שאפשר לספר ולמה שלא, לזוגיות, לילדים, לחזרה לשגרה ולצורך לשמור גם על האנשים שמחזיקים את המשימה הקשה הזאת.
שמרית הקימה את פורום “שותפות לשליחות”, ובהמשך הצטרפה אליו אדווה. הפורום פעל לקידום הכרה, מעני חוסן וליווי לאנשי המערך ולמשפחותיהם.
ובתוך השיחה עולה גם אחד הנושאים המורכבים ביותר: לא כל מי שעשה את העבודה הזאת זקוק לטיפול, ולא נכון להגדיר מראש את כולם כפגועים. יש מי שזקוק לעזרה ויש מי שמספר שיצא דווקא מחוזק. המענה צריך להיות קיים עבור מי שזקוק לו, בלי להפוך את השליחות עצמה לאבחנה.
בסוף הפאנל נשארנו לרגע בלי מילים. לא משום שלא היה מה לומר, אלא משום שהתברר עד כמה מעט אנחנו באמת יודעים על העולם הזה. “זר לא יבין זאת”, אולי.
אבל השיחה הזאת פותחת לרגע דלת. הצצה לעולם נסתר, קשה, קדוש ומעורר השתאות. עולם של אנשים שעושים בשקט את הדברים שכמעט בלתי אפשרי להסביר, ושל המשפחות שחיות לצדם ונושאות איתם את השליחות.
מה נהיה מאיתנו כשהממשלה מפקירה ואוספים שברים כבר שלוש שנים? הבנות שלי רוצות לשרת והם משחקים משחקים