מעמדו הרם של ערך האמת
האם חובה לומר תמיד את כול האמת? האם אמת שפוצעת היא עדיין מצווה? האם שתיקה עדיפה לפעמים על גילוי מלא? והאם שקר קטן, שנועד להציל לב שבור או למנוע משבר משפחתי, הוא באמת שקר?
כדי להבין עד כמה היהדות מעריכה אמת יש לבחון את יחסה לשקר. התורה אינה מסתפקת בהסתייגות קלה - היא מציבה תמרור אזהרה מהבהב: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כ"ג, ז'). לא נאמר "לא תשקר", אלא תרחק, כפי שמתרחקים מאש או ממחלה מדבקת.
התלמוד במסכת שבת (נ"ה ע"א) מחדד את העניין באמירה: "חותמו של הקב"ה אמת". האמת היא החותם של הבורא על גבי הבריאה כולה. ובפרקי אבות (א', י"ח) לימדו: "על שלושה דברים העולם קיים: על הדין, ועל האמת, ועל השלום." האמת אינה עומדת לבדה. היא ניצבת כתף אל כתף עם השלום.
אוצר הסיפור היהודי מספר על רב קשיש שאמר: "בן תשעים אני, ועדיין לא עבר עליי יום שכולו אמת." והוסיף תפילה: "ריבונו של עולם, זכני ליום אחד ללא שקר."
בית הלל נגד בית שמאי
איך ייתכן איפוא שהיהדות, המקדשת את האמת, מאפשרת ואף מצווה לעגל פינות, לכופף עובדות ולפעמים לשקר?
התשובה לשאלה זו נידונה בוויכוח מפורסם בין בית הלל לבית שמאי במסכת כתובות (ט"ז ע"ב): מה יש לומר לכלה ביום חתונתה?
בית שמאי, הדבקים בקו נוקשה של אמת צרופה, גורסים שצריך לומר את האמת כהווייתה: אם הכלה נאה – תגידו נאה. אם לא – אימרו מה שאתם רואים. בית הלל, לעומתם, פוסקים את ההלכה המפורסמת: "כלה נאה וחסודה".
היקשו עליהם בית שמאי: והרי התורה מצווה "מדבר שקר תרחק"? ועל כך ענו בית הלל תשובה קולעת: אם אדם קנה חפץ רע בשוק, האם תאמרו לו "התמקחת גרוע, נפלת בפח", או שתשבחו מה שקנה כדי לא לצער אותו? תשובת בית הלל: החיים אינם תחרות של דיוק מדעי אלא מערכת יחסים אנושית.
חסד במעטה דיפלומטי
ההלכה נפסקה כבית הלל. לא מפני שהאמת אינה חשובה אלא משום שלפעמים כבוד האדם חשוב עוד יותר.
בעיניי, גישה זו היא השראה. ההלכה אומרת: האמת חשובה אבל האדם חשוב יותר. חז"ל לא ביטלו את האמת, הם לימדו לנהל אותה.
לכן התירו חז"ל לעגל פינות או לכזב במצבים מסוימים "מפני דרכי שלום". השקר המותר אינו נובע מחולשה אלא מהבנה עמוקה של נפש האדם. האמת לפעמים פוצעת ללא רחמים, בעוד שחסד עטוף במעטה דיפלומטי בונה עולמות כבמטה קסמים.
במסכת בבא מציעא (כ"ג ע"ב) מובא כי לתלמיד חכם מותר לשנות מדיבורו בשלושה דברים - "מסכתא, פוּריא ואוּשפיזא". וזו הכוונה:
"מסכתא": אם שואלים אדם אם למד מסכת מסוימת, מותר לו לומר שלא למד אותה כדי שלא יחשבוהו למתגאה.
"פוריא" (מיטה בארמית): אם שואלים אדם אם ישן על מיטה נוחה, מותר לו לומר שלא מטעמי צניעות. שכן שאלה על מיטה עשויה להיות רמז לחיי אישות.
"אושפיזא": אם שואלים אדם היכן התארח, מותר לו לשנות מהאמת כדי שרבים אחרים לא ינהרו אל אותו מארח נדיב ויטריחו אותו יתר על המידה.
"מפני דרכי שלום": דיפלומטיה אלוהית
הרב יונתן זקס כתב: "אמת ואמיתות הם ערכים יסודיים ביהדות... ובכול זאת, האמת אינה הערך הגבוה ביותר ביהדות. השלום הוא כן". נביא שלושה סיפורים מקראיים המדגימים זאת.
כשהמלאכים בישרו לשרה שתלד בן לעת זקנתה, היא צחקה ואמרה: "אַחֲרֵי בְלוֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה, וַאדוֹנִי זָקֵן" (בראשית י"ח, י"ב). כשהקב"ה סיפר לאברהם את דבריה, הוא השמיט את המילים "ואדוני זקן", כדי למנוע מריבה בבית. גם הקב"ה עצמו "מעגל פינות" למען השלום.
לאחר מותו של יעקב אבינו חששו בניו שיוסף ינקום בהם על שהשליכו אותו לבור. הם שיקרו לו שיעקב ציווה עליהם לבקש את סליחתו (בראשית נ, טז-יז): "אָבִיךָ צִוָּוה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמוֹר, כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ".
לדברים האלה אין סימוכין בתורה, ומכאן למדו חז"ל במסכת יבמות (ס"ה ע"ב) ש"מותר לשנות מפני השלום", וחכם אחד אף הרחיק לכת ואמר: "מצווה לשנות מפני השלום".
באבות דרבי נתן (י"ב, ג') מסופר על אהרון הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום. כששמע ששני אנשים רבו, "הלך אהרון וישב אצל אחד מהם. אמר לו: 'בני, ראה חברך מהו אומר, מטרף את ליבו וקורע את בגדיו ואומר אוי לי, היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו' . וכך היה יושב אצלו עד שהסיר קנאה מליבו".
לאחר מכן הלך אהרון לחבר השני ואמר לו דברים זהים "עד שהסיר קנאה מליבו". וכשנפגשו שני החברים, "גיפפו, חיבקו ונישקו זה לזה. וכך היה אהרון עושה שלום בין אדם לחבריו ובין איש לאשתו, ולפיכך כשנסתלק נאמר (במדבר כ', כ"ט): 'וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרוֹן שְׁלוֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל' ".
מתי מותר להעלים עין ולשנות מן האמת?
חז"ל ידעו כי קשה לאנשים להקפיד בדקדקנות על אמירת אמת. ביטוי לכך בסיפור החסידי על רב ששאל את תלמידיו: מדוע במילה שקר שלוש האותיות סמוכות זו לזו בסדר האלפבית ואילו במילה אמת האותיות רחוקות - א', מ', ת?
הסביר הרב לתלמידים: מפני שהדרך אל האמת אינה זהה אצל כול בני האדם. יש המגיע אליה מייד, כמו האות א'. יש המוצא אותה רק באמצע הדרך, כמו האות מ'. ויש שאינו מגלה אותה אלא בסוף חייו, כמו האות ת'. השקר, לעומת זאת, זמין תמיד.
הפוסקים הגדירו בקפידה את המצבים הקיצוניים שבהם ההלכה מתירה ואף דורשת לסטות מן האמת היבשה. אין מדובר בהיתר גורף לשקר מתי שנוח אלא במערכת איזונים עדינה. הפוסקים לא נתנו כאן שיק פתוח.
היהדות אינה קוראת לשקרנות אלא לאומנות האיזון העדינה בין אמת לשלום, בין דיוק לחסד. היא מלמדת אותנו שהחיים אינם רק אוסף של עובדות אלא סיפור אנושי מורכב, שבו רגישות, אמפתיה ורצון טוב חשובים יותר לעיתים מהדיוק המוחלט.
==
בני דון-יחייא הוא עורך דין לדיני משפחה וירושה. עד כה הוציא 19 ספרים, האחרון יצא בימים אלה, "לאניות דעתי", ובו 80 מאמרים על פוליטיקה, חברה, יהדות, הומור ומשפט.
