
הזרעים נראו מתים לגמרי. קלאודיו גרוסי, חקלאי ממחוז פרמה שבאיטליה, מצא אותם בשנות ה-90 בשק ישן בעליית הגג, יבשים וקמלים, והשליך אותם לערימת זבל בחצר בלי לחשוב פעמיים, כי לא היה לו מה להפסיד. אחרי זמן מה הם נבטו.
המשק של משפחת גרוסי נוסד ב-1915 על ידי סבא רבא שלו, וגרוסי הניח שהוא זה שהשאיר את השק מאחור. אבל מה שצמח מערימת הזבל לא דמה לשום חיטה שהכיר. לפי הדיווחים, הקנים התנשאו לגובה של כ-1.8 מטר, ועל כל קנה צמחו עד שבע שיבולים, במקום שיבולת אחת כרגיל.
גרוסי חיפש את הצמח בספרים ולא מצא דבר. את התשובה, לפחות זו שסיפקה אותו, הוא מצא דווקא כשקרא בתנ"ך בכנסייה, בתיאור חלומו השני של פרעה בספר בראשית: "וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת".
הדרך מהשדה לשולחן לא הייתה פשוטה. בהתחלה הבצק סירב לתפוח, עד שאופה מקומי מבוגר, שעדיין לש בידיים, גילה שהקמח הזה דווקא אוהב מעט לישה. הלחם שיצא היה ריחני, עם טעם אגוזי. גרוסי קרא לזן "גרנו דל מירקולו" – חיטת הנס.
בהמשך הגיע תורו של המדע. בניאמינו פרובלי, סטודנט באוניברסיטת פרמה, חקר את הגרעין בעבודת הגמר שלו לתואר ראשון, והזן זוהה כחיטה עתיקה מהמין Triticum turgidum, המכונה "חיטת פולארד". לפי עבודת הגמר, שממצאיה ראשוניים, יש בו יותר זרחן, ברזל וחומצות אמינו מבחיטה המסחרית של היום.
לדברי גרוסי, על סמך הניסיון שלו בשדה, הזן עומד בבצורת טוב יותר מחיטה מסחרית, ונראה שאינו זקוק לדשנים או לחומרי הדברה – אם כי הדבר לא נבדק במחקר. יש גם חיסרון: הקנים הגבוהים פגיעים לסערות, ולכן הוא שותל אותם לצד זנים נמוכים.

מתברר שהחיטה הזו אינה זרה לאזור. בכרטיס הזן של מחוז אמיליה-רומאניה נכתב שכבר פליניוס הזכיר אותה בתקופה הרומית, ולפי הכרטיס, ערך במילון הניב המקומי של פרמה משנת 1836 מעיד שהיא הייתה מוכרת שם כבר בתחילת המאה ה-19. לפי האתר האוסטרי News.at, מאז 2010 גרוסי מגדל אותה יחד עם טחנת קמח מהאזור, ומכון המחקר החקלאי של איטליה שומר מלאי קטן של זרעיה, כאחד מתשעה זנים עתיקים שהוא מציע לחקלאים שרוצים לנסות.
"אני די מרוצה", אמר גרוסי למגזין סמית'סוניאן, "כי פיתחתי משהו שהוא כמו תגלית".
