הם לא העם. הם רק האולפן. גוש השינוי יצטרך לחבק את החרדים כדי להחליף את נתניהו, מפלגת הציבור החרדי גילתה שהטוויטר אינו הקלפי, וכלי התקשורת הגדולים שוב הוכיחו עד כמה הם רחוקים מהציבור הישראלי.
תוצאות הבחירות מציבות את גוש השינוי בפני מציאות פוליטית ברורה: הדרך היחידה שלו להחליף את נתניהו עוברת דרך המפלגות החרדיות. אין לו אפשרות אחרת להקים ממשלה בלי להישען על המפלגות הערביות.
המחנה הזה הגיע לבחירות בשיא כוחו. קמפיין אדיר, התגייסות יוצאת דופן של מצביעים, ישראלים שהגיעו במיוחד מחו"ל ואפילו הצלחות במעוזים שבהם דפוסי ההצבעה לא השתנו שנים. זו התגייסות שלא ניתן יהיה לשחזר בבחירות נוספות. מבחינת גוש השינוי, זו ההזדמנות האחרונה להחליף את נתניהו. בלעדיה, הוא עלול למצוא את עצמו מול שלטון ימין לשנים ארוכות.
וכאן מגיעה האירוניה הגדולה. אותם פוליטיקאים שהזהירו במשך שנים מפני הסכנה הביטחונית שבאי־גיוס החרדים יצטרכו עכשיו לחזר אחריהם. גם השיח התקשורתי עשוי לעבור התאמה מופלאה. פתאום אפשר יהיה לחיות עם גיוס הדרגתי, עם חוק שיביא אלפי מתגייסים ועם פשרות שעד אתמול הוצגו כאסון לאומי. המציאות הביטחונית לא השתנתה. הצורך הפוליטי כן.
גם החרדים מבינים את זה. גולדקנופף ויעקב אשר כבר מאותתים על פתיחות לשותפויות חדשות. המסר הפוליטי שעולה מהדברים פשוט: קחו אותנו כעלה התאנה שלכם במקום המפלגות הערביות. הם יודעים היטב שבלעדיהם קשה יהיה להקים ממשלת שינוי.
והנה, השינוי בשיח כבר מתחיל. שלי יחימוביץ', מבכירי מחנה השמאל, כתבה בעקבות התוצאות כי יש לנסות לצרף את יהדות התורה לקואליציה, גם במחיר פשרות, לצד שיתוף פעולה עם מנסור עבאס והבנות עם הרשימה המשותפת מבחוץ. היא אף הבהירה שסוגיית הגיוס אינה החשובה ביותר בעיניה. יחימוביץ' פשוט אומרת בקול את מה שעוד רבים במחנה השינוי ייאלצו להפנים: בלי פשרות עם החרדים, נתניהו יישאר בשלטון. זו רק ההתחלה. ככל שהמציאות הקואליציונית תתבהר, נשמע עוד ועוד קולות שיסבירו לנו מדוע אותן פשרות שהיו בלתי נסבלות אתמול הפכו פתאום להכרח פוליטי.
גם מפלגת "הציבור החרדי" קיבלה שיעור חשוב מהקלפי. מיליוני שקלים בערבויות ובתרומות, קמפיין מתוקשר וציפייה למהפכה הסתיימו באלפי קולות בודדים, לפי תוצאות הביניים. מתברר שאהדה באולפנים, מחיאות כפיים ברשתות וחיבוקים מהציבור הליברלי אינם מעידים בהכרח על תמיכה ברחוב החרדי. הפער בין השיח על החרדיות המתחדשת לבין כוחה הפוליטי התגלה במלוא עוצמתו.
אבל הסיפור הגדול באמת הוא התקשורת הישראלית.
ולא, זה לא רק הכישלון של הסוקרים. הרבה יותר נוח להפיל הכול על סטטיסטיקה מאשר להודות בניתוק עמוק מהציבור.
במשך ארבע שנים ישבו אותם פרשנים באותם אולפנים, ראיינו אחד את השני, הסכימו אחד עם השני, ואז סיפרו לכולנו מה העם חושב. הם החליטו מה מטריד את הישראלים, מה חשוב להם, במי הם תומכים ואת מי הם כבר לא מסוגלים לראות. איזו יוהרה. איזו חוצפה.
הם כל כך התרגלו לחיות בתוך הבועה של עצמם, עד שהתחילו להאמין שהיא מדינת ישראל כולה.
קריית שמונה היא דוגמה מצוינת. עיר שספגה מכות קשות במלחמה, ובכל זאת, לפי תוצאות הביניים, קרוב למחצית מהמצביעים בה בחרו בליכוד. הציבור שמע את הביקורת, הכיר את הטענות, ופשוט חשב אחרת ממה שסיפרו עליו באולפנים.
ובזמן שכלי התקשורת הגדולים המשיכו לדבר בעיקר לעצמם, צמחה כאן תקשורת אחרת. ערוצים, תחנות רדיו ופלטפורמות עצמאיות שמדברות עם ציבור שחלק מהתקשורת הוותיקה התעלמה ממנו במשך שנים. הן צברו כוח, בנו אמון והשפעה, ועוד לא אמרו את המילה האחרונה.
התקשורת הישראלית זקוקה לחשבון נפש עמוק. לא לשינוי קוסמטי בסקרים ולא לעוד פרשן מהצד השני בפאנל. היא צריכה להבין שהיא אינה מדינת ישראל, ושהציבור אינו חייב להתיישר לפי עמדותיה.
ספק אם מרבית כלי התקשורת הגדולים מסוגלים בכלל להפנים את זה. הם ימשיכו להסביר לעצמם מדוע התוצאות הפתיעו אותם, במקום להבין מדוע הם מופתעים פעם אחר פעם.
אפשר להכתיב כותרות, אפשר לשלוט בזמן המסך ואפשר למלא אולפנים באנשים שחושבים בדיוק כמוכם. אבל אי אפשר להכתיב לעם מה לחשוב.
הם התרגלו לדבר בשם העם. הבעיה היא שהם מזמן הפסיקו להקשיב לו.
3 שנים הצבעתי ליכוד והבנתי שבמפלגה הזו אין אף דתי שמייצג אותנו. לנתניהו אין ממשלה ועכשיו חייבים להביא הנהגה ישרה!