
"השמיעיני - כל מה שלא מדובר במגזר"
צילום: אבי לודמיר
פודקאסט "השמיעיני - כל מה שלא מדובר במגזר": בפרק הזה שוחחנו על נשירת בני הנוער מהמסגרות החינוכיות.
מאות אם לא אלפי נערות ונערים מהמגזר הסרוג עוזבים את הישיבות האולפנות והתיכונים לטובת חוות, עבודה, התבטלות בבית ועוד. לשם הדוגמא: בישיבה תיכונית מוכרת התגבשה לה בתחילת החמישית חבורה של 17 חברה' קרובים, היום בשמינית נותרו בישיבה רק שלושה. דביר רווח מדריך טיפולי ב'פרוייקט הילה' מנסה לענות על שאלת מיליון הדולר: למה?
רווח פותח עם אחת המטרות הכי גדולות של הישיבות והאולפנות הרי היא "הבגרות" ומדגיש: " את המיתוס הזה הנוער שבר, כבר לא חייבים להוציא בגרות כדי להצליח, יש נערים שפתחו עסקים, יזמות, עבודת אדמה, בניה, עשיה, הבגרות היא כבר לא חזות הכל".
"דור הבן צור"
אבל הוא לא נעצר בהסבר טכני והוא מחפש את התשובה הפנימית, הוא לוקח נשימה ומעביר ביקורת נוקבת: "הציבור הדתי לאומי מציב סטנדרט גבוה מאד, מצפים ממך להחזיק קומה תורנית מאד גבוהה מצד אחד וגם שתהיה קצין בסיירת מטכ"ל. השדר הוא שעם ישראל צריך אותך בהתיישבות, בגרעינים התורניים, בבית המשפט, בתקשורת תהיה תותח. אבל בחור בכיתה י' מתמודד עם הברית, עם שאלות מי אני ומה אני והסיסמאות של הכלל לא פונות אליו". רווח מדגיש "הדיבור של גודל הוא נכון ואמיתי אבל הוא מנותק כי לא עברנו בפרט קודם. אי אפשר להנחית את הכלל לפני שאדם פגש את עצמו".
בשיחה איבחנו בין שני זרמים : זרם של "דור הבן צור", כפי שכינה אותו רווח: "אלו נערים בלי כיפה, עם ציצית לפעמים שומרים שבת ולפעמים לא, מאמינים באלוקים, ואין להם דיסוננס עם זה, רוב הנוער הזה נמצא בערים. ויש את חברה' של היישובים שם הדיבור הוא יותר חוות, משטובות, שבירת המסגרות והרבה יותר חופש.
רווח גדל וצמח בתוך הציונות הדתית, למד בבית ספר היסודי בהדר גנים בפתח תקווה ואז בישיבה התיכונית בנחלים, משם עבר לישיבת ההסדר בצפת, התגייס לנח"ל, חזר לישיבה בצפת לשנים רבות ויצא משם לעסוק בחינוך בשילוב עסק של די ג'יי. הוא מצביע על החוסר בישיבות התיכוניות בדיבור של חסידות, פנימיות, מה אני עובר ומה אני מרגיש חוץ מהאידיאל הגדול.
"גמרתם על הילד"!
"הישבות התיכוניות בנויות בסדר יום קשה מדי, חמש שעות גמרא בבוקר ואז לימודי חול עד הערב, יש נשמות שמחזיקות את זה, אבל הרוב הקשב שלהם לא פה, הם במסכים, בטיקטוק, בנסיעה לחו"ל, אין סבלנות. רווח זועק: " גמרתם על הילד!" ומוסיף: "אני זוכר את עצמי בדיוק ככה היה לי קשר מעולה עם המחנך שלי אבל כל מה שהוא לימד בכיתה זה כמו פס של טוווווו אחד ארוך"
רווח מתאר כי לא רק הילדים נמצאים במערכת לוחצת גם המורים: "המורה צריך להספיק חומר, להחזיק את הפדגוגיה, לעמוד ביעדים וגם לטפח קשר אישי שמעצים ומצמיח. לאחר שנתיים שחינכתי בתיכון חילוני בהרצליה הרגשתי שאני לא מצליח לאחוז את שתי הקצוות ועברתי לפרוייקט הילה שמטפל בנוער שנשר מהישיבות, האולפנות והתיכונים ובא ללמוד רק לבגרות, אבל יש דמות שהיא מלווה אותו באופן רגשי, לא מקנה חומר בכלל, ורק מחזר אחריו, זה מה שאני עושה היום".
סיגריה, משטובה, אופנוע
משם עברנו לשוחח על הפנימיות, אני טענתי כי: "מערכת היחסים שיש בין הישיבה לנער היא מערכת יחסים של "חתול ועכבר", הנער מרגיש שכל היום הוא עסוק בלברוח שלא יתפסו אותו, שלא יראו את הסיגריה, את המשטובה, את האופנוע, אין אמון בין הצדדים והחשק להיות חלק הולך ופוחת". רווח דווקא מציין כי הימים הכי יפים שלו היו בפנימיה אבל הסכמנו כי מאז שהוא היה בפנימיה הדור באמת השתנה.
משם הזכרנו את נוער בנימין שיש עליו סטיגמה של אנרכיה, חוות, משטובות, סיגריות, עבודת אדמה, יזמות ובנייה. מה הם מוצאים שם בחווה?
רווח עונה בלי להסס: "הם מוצאים שם בחירה! בציבור הדתי לאומי יש מסלול מובנה ידוע מראש, והפרטים יכולים להשכח בעדריות. אני רוצה להרגיש את הנער שמולי, כמו שאני בערב על הקונסולה מתקלט מרגיש את הרחבה, אם צריך עכשיו טרנס פיצוץ או "אבא שמעון" כי הסבא והדודים עוד פה. כך בבוקר אני מתקלט על הנשמה איזה תדר יש לנער היום? איזה מוזיקה מתנגנת בתוכו? להרגיש את הנשמות האלו".
זה דור של חיפוש גם בציבור החרדי הנשירה מגיע באותו פער , הנשמה של הילד לא מכילה את הדרישות , בציבור החילוני אם מוצאים משמעות לעיתים במקומות הזויים שמחכים להם ומנצלים את הבלבול