מה גורם לאדם לקום מהמושב שלו במטוס, להיכנס לתא הטייס ולהתערב באירוע שהוא אינו מבין עד הסוף, ועוד כאשר מדובר במצב שעלול לסכן את חייו?
השאלה הזאת עלתה בעקבות האירוע הדרמטי בטיסת Flydubai, . הפרטים שידועים לי בעת כתיבת שורות אלו מספרים כך: טייס המשנה תקף את הקברניט במטרה להשתלט על המטוס ולרסק אותו. נוסעת ישראלית שהבחינה שמשהו חשוד מתרחש צעקה לעזרה. שלושה נוסעים ישראלים אחרים פרצו לתא הטייס, נטרלו את טייס המשנה וייצבו את המטוס. מעבר לסיפור האנושי יוצא הדופן, האירוע מאפשר לחשוב על תופעה חברתית מוכרת: אפקט העומד מן הצד.
הסכנה שבשתיקת הרוב
אפקט העומד מן הצד מתאר מצב שבו נוכחותם של אנשים אחרים דווקא מפחיתה את הסיכוי שאדם יגיש עזרה. המקרה המפורסם הוא סיפורה של קיטי ג'נובזה, צעירה בת 28, שחזרה מעבודתה לביתה בשכונת קווינס בניו יורק. בדרכה אל בניין מגוריה תקף אותה אדם בסכין. היא נפצעה, ניסתה להימלט, והוא המשיך לרדוף אחריה ולתקוף אותה. על פי הדיווחים, האירוע נמשך זמן רב. הסיפור שהתפרסם לאחר מכן ב"ניו יורק טיימס" סיפר כי עשרות אנשים שמעו או ראו חלקים מן האירוע, אך איש מהם לא התערב.
דארלי לאטנה, שני חוקרים אמריקאים, הראו שהתופעה מתקיימת לא רק במצבים של הגשת עזרה לאחר, אלא גם במצבי חירום בהם האדם עצמו בסכנה. בניסוי מפורסם שלהם, כאשר עשן החל לחדור לחדר, נבדקים שישבו לצד אנשים אחרים נטו פחות לדווח על העשן מאשר אנשים שישבו לבד.
אבל כאן עולה שאלה מעניינת המחברת בין הפסיכולוגיה לסוציולוגיה: האם לאפקט העומד מן הצד יש גם הקשר תרבותי?
מחסומים חברתיים ונורמות התנהגות
אחד ההסברים לאי-התערבות הוא חוסר ודאות. האדם אינו יודע אם אכן מתרחש אירוע חירום, והוא מסתכל על האחרים כדי להבין כיצד לפרש את המצב. אם אף אחד אינו מגיב, הוא עלול להסיק שאין באמת סיבה לדאגה. נוסף לכך, קיימת גם שאלת הנורמות: אולי זו אינה האחריות שלי? אולי אני מפריע? אולי האחרים ישפטו אותי אם אתערב שלא לצורך?
כעת נפנה את המבט לתרבות הישראלית.
המסורת היהודית מכירה בחובה שלא להישאר אדישים לסבלו של האחר לדוגמה הציווי: "לא תעמוד על דם רעך", מצוות השבת אבדה והחובה לסייע אפילו בפריקת משאו של מי שאיננו אוהבים. האמרות: "כל ישראל אחים" ו"כל ישראל ערבים זה לזה" מבטאות קוד תרבותי של דאגה לזולת, ולעיתים אף התערבות יתר בחיי ההאחר.
הקוד התרבותי של הישראלי
ישראל נחשבת לחברה שבה אנשים מתערבים יותר בענייניהם של אחרים. אנחנו יכולים להיות ישירים, להעיר לאדם זר, להתערב בוויכוח, לעקוף בתור ולהגיד למישהו: "אחי, זה לא בסדר". בקייץ ההיתי בטיול בארצות הברית. נדהמתי כיצד בנקודת צילום בצוק מול האוקיינוס כולם מחכים בסבלנות לתורם להצטלם. עד שהגיע אוטובוס עם תיירים קולניים שמיד הגיעו לעמדת הצילום מבלי להתחשב בתור. כן, ניחשתם נכון, זה היה אוטובוס של מטילים ישראלים.
התנהגויות כאילו לעיתים כחוסר נימוס או כחוצפה. אבל אותה חוצפה עשויה להיות גם משאב חברתי: היא מפחיתה את המחסום שאומר לאדם – זה לא עניינך, אל תתערב.
כמובן, איני טוען שהישראלים חסינים מאפקט העומד מן הצד. גם מחקרים שנערכו בישראל מצאו השפעה של נוכחות אחרים ופיזור אחריות. השאלה המעניינת יותר היא האם התרבות משפיעה על התנאים שבהם אנחנו בוחרים להתערב.
חרב פיפיות שסיכוייה להציל חיים
ייתכן, אם כן, שהחוצפה הישראלית היא חרב פיפיות. בתור בסופר היא יכולה להיות מעצבנת. בכביש היא עלולה להיות מסוכנת. אבל ברגע של משבר, הנטייה הישראלית להיכנס לעניינים, לשאול שאלות ולא להסתפק ב"זה לא התפקיד שלי" יכולה להפוך מבעיה חברתית ליתרון.
אז בפעם הבאה שאתם נתקלים בחוצפה ישראלית בתור, אולי תחשבו עליה קצת אחרת.
כי לפעמים, אותה חוצפה שמפריעה לנו בתור, היא בדיוק התכונה שיכולה להציל את החיים שלנו.
=======
ד"ר ארז טרבלסי, סוציולוג. המכללה האקדמית אשקלון והמכללה האקדמית חמדת הדרום.